הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מ.מסכת ברכות40a
טול ברוך – הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו וא"ל טול מפרוסת הברכה אף על פי שסח בינתים אין צריך לחזור לברך ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (פרק ג' דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן בכסוי הדם הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא: הביאו מלח – נמי אין צריך לברך שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם: גביל לתורי – גביל את המורסן במים לצורך השוורים: ובצע לה להדיא – כלומר מיד ולא המתין למלח ולפתן: בשש – עכוב כמו בושש רכבו (שופטים ה) כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה לפתן: אין מי רגלים כלים – מן הגוף אלא בישיבה לפי שכשהקלוח קרוב לפיסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק: בעפר תיחוח – ליכא נצוצות: אסכרה – בו"ן מלאנ"ט: המקפה אכילתו במים – שותה מים הרבה אחר אכילתו עד שאכילתו צפה במים ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו׳:ו׳): מונע אסכרה – שהחולי בא מחמת עצור בני מעים והעדשים משלשלים: קצח – רבותינו מפרשים נייל"א בלע"ז אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעין אותו בארץ ישמעאל: למזרח גורנו – של קצח שרוח מערבית רוח לחה ומתונתה היא ומכנסת הריח בתוך הגוף: הא בריחו הא בטעמו – הריח קשה והטעם טוב: מדבקא ליה – בריפתא עד שקלט הטעם: ומקלפא ליה – בשביל הריח: כל יום ויום – בשבת מעין שבת ביום טוב מעין יו"ט: כלי מלא – אדם חכם: אם שמוע – פעם אחת סופך שתטה אזן פעם אחרת: אם תשמע בישן – ששנית ושלשת מה ששמעת אשתקד: דעיקר אילן ארעא היא – דעיקר כל הפירות היא הארץ והכל גדל הימנה: יבש המעין ונקצץ האילן – היה לו בית השלחין ובו מעין שהוא משקהו ממנו וקצר בכורים ממנו ואחר כך יבש המעין וכן שדה האילן וקצץ בכורים ממנו ואח"כ נקצץ האילן: מביא ואינו קורא – שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתתה לי דכיון דיבש המעין ונקצץ האילן ממנה בטלה לה ארעא: מביא וקורא – שהארץ היא עיקר: שהוא הביא יללה – וזה הביא מיתה: שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא – וזה נקרא עץ הדעת: גווזא – הענף של עץ: מפיק – פירי אחריני:
רב: ״טול ברוך, טול ברוך״ — אינו צריך לברך. ״הבא מלח״ ״הבא לפתן״ — צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו ״הביאו מלח״ ״הביאו לפתן״ נמי אינו צריך לברך, ״גביל לתורי, גביל לתורי״ צריך לברך. ורב ששת אמר: אפילו ״גביל לתורי״ נמי אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ והדר ״ואכלת ושבעת״. אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד. רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, אפיקו ליה ריפתא, ובצע להדיא. אמרו ליה: הדר מר משמעתיה? אמר להו: לית דין צריך בשש. ואמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין מי רגלים כלים אלא בישיבה. אמר רב כהנא: ובעפר תיחוח, אפילו בעמידה. ואי ליכא עפר תיחוח, יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון. ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה נזוק. תניא נמי הכי: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה נזוק. תניא אידך: אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום — ידאג מן ריח הפה, ובלילה — ידאג מפני אסכרה. תנו רבנן: המקפה אכילתו במים, אינו בא לידי חולי מעים. וכמה? אמר רב חסדא: קיתון לפת. אמר רב מרי אמר רבי יוחנן: הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו. אבל כל יומא — לא. מאי טעמא? — משום דקשה לריח הפה. ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן: הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום — מונע חלאים מתוך ביתו. אבל כל יומא — לא, מאי טעמא? — משום דקשה לחולשא דלבא. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הרגיל בדגים קטנים — אינו בא לידי חולי מעים. ולא עוד, אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. אמר רבי חמא ברבי חנינא: הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב. מיתיבי: רבן שמעון בן גמליאל אומר: קצח — אחד מששים סמני המות הוא, והישן למזרח גרנו — דמו בראשו. לא קשיא: הא בריחו, הא בטעמו. אימיה דרבי ירמיה אפיא ליה ריפתא, ומדבקא ליה ומקלפא ליה. רבי יהודה אומר ״בורא מיני דשאים״. אמר רבי זירא, ואיתימא רבי חיננא בר פפא: אין הלכה כרבי יהודה. ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: מאי טעמא דרבי יהודה — אמר קרא ״ברוך ה׳ יום יום״. וכי ביום מברכין אותו, ובלילה אין מברכין אותו? אלא לומר לך: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם — כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק. שנאמר: ״ויאמר אם שמוע תשמע״, אם שמוע — תשמע, ואם לאו — לא תשמע. דבר אחר: אם שמוע — בישן, תשמע — בחדש. ואם יפנה לבבך — שוב לא תשמע. מתני׳ בירך על פירות האילן ״בורא פרי האדמה״ — יצא. ועל פירות הארץ ״בורא פרי העץ״ — לא יצא. ועל כולם, אם אמר ״שהכל נהיה בדברו״ — יצא. גמ׳ מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא?! אמר רב נחמן בר יצחק: רבי יהודה היא, דתנן: יבש המעין ונקצץ האילן — מביא ואינו קורא. רבי יהודה אומר: מביא וקורא. על פירות הארץ וכו׳. פשיטא! אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא לרבי יהודה, דאמר חטה מין אילן היא. דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: ״וישת מן היין וישכר״. רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר: ״ויתפרו עלה תאנה״. רבי יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות ״אבא״ ו״אמא״ עד שיטעום טעם דגן. סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי יהודה חטה מין אילן היא, ליברך עליה ״בורא פרי העץ״. קא משמע לן, היכא מברכינן בורא פרי העץ — היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא, והדר מפיק,
ברכות מ.