הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כה.מסכת ברכות25a
אבל לתפלה – צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך: הדרוקן – חולי המצבה את הכרס: סילון – של מי רגלים: ירקון – חולי ששמו גלניצ"ה: ידיו בבית הכסא – מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה: כל הנשמה – הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים: שיש לו עיקר – שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח: מרחיק ד' אמות – מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה: ממקום שפסק הריח – שהריח כלה שם: לא כנגד צואת אדם כו' ואע"פ שאין ריח: לא כנגד צואת אדם כו' – ואע"פ שאין ריח: לית הלכתא כי הא מתניתא – דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות: בזמן שיש בהן עורות – אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע"כ בלא עורות קאמר: שאין לו עיקר – הפחת רוח: ציפי – מחצלות של בית המדרש: דהני גנו והני גרסי – ואע"פ שדרך הישנים להפיח: וה"מ לגרסא – משום דלא אפשר: אבל לק"ש – יצא לחוץ ויקרא: אבל לדידיה – הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח: צואה עוברת – אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו: מותר לקרות – וא"צ להפסיק: הטמא עומד תחת האילן – ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא עומד ול"ש יושב ול"ש הולך אהל הוא וגבי מצורע קתני לה בת"כ דגלי ביה רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. [מושבו] טמא. מכאן אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביע: אבן המנוגעת – הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא י״ד:נ״ד-נ״ה): פשיטא – דפי חזיר אינו בלא צואה: בבית מותר – דאין דרך להניח צואה בבית: לא אסרה תורה – במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד: ויצאת שמה חוץ – ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית: עד כמה – ישהו על גבי קרקע ויהא אסור: שרא ליה מריה – מחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב: היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה: קרמו – לשון קרום טיל"א כלומר גלד מעט: איכא דאמרי – חומרא היא אף ע"פ שאם זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא: אי מפלאי אפלויי – אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי: מאי הוי עלה – דמי רגלים: נבלעו – בארץ: יבשו – על גבי אבנים בחמה:
לתפלה עד שיכסה את לבו. ואמר רב הונא: שכח ונכנס בתפילין לבית הכסא — מניח ידו עליהן עד שיגמור. עד שיגמור סלקא דעתך?! אלא כדאמר רב נחמן בר יצחק: עד שיגמור עמוד ראשון. ולפסוק לאלתר וליקום? משום דרבן שמעון בן גמליאל, דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר, עמוד החוזר — מביא את האדם לידי הדרוקן, סילון החוזר — מביא את האדם לידי ירקון. אתמר: צואה על בשרו, או ידו מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר: מותר לקרות קריאת שמע. רב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא — דכתיב: ״כל הנשמה תהלל יה הללויה״. ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. מאי טעמא דרב חסדא — דכתיב: ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״. אתמר: ריח רע שיש לו עיקר — רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות, וקורא קריאת שמע. ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח, וקורא קריאת שמע. תניא כותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע, לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע. ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים — יושב בצדו וקורא קריאת שמע. ואם לאו — מרחיק ממנו מלוא עיניו. וכן לתפלה. ריח רע שיש לו עיקר — מרחיק ארבע אמות ממקום הריח, וקורא קריאת שמע. אמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא בכל הני שמעתתא, אלא כי הא דתניא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן. בעו מיניה מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר, מהו? אמר להו: אתו חזו הני ציפי דבי רב, דהני גנו והני גרסי. והני מילי בדברי תורה, אבל בקריאת שמע — לא. ודברי תורה נמי לא אמרן, אלא דחבריה, אבל דידיה — לא. אתמר: צואה עוברת — אביי אמר: מותר לקרות קריאת שמע. רבא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. אמר אביי: מנא אמינא לה — דתנן: הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר — טמא. טהור עומד תחת האילן וטמא עובר — טהור. ואם עמד — טמא. וכן באבן המנוגעת. ורבא אמר לך: התם בקביעותא תליא מילתא, דכתיב ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״. הכא, ״והיה מחניך קדוש״ אמר רחמנא, והא ליכא. אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי. פשיטא! לא צריכא אף על גב דסליק מנהרא. אמר רב יהודה: ספק צואה — אסורה. ספק מי רגלים — מותרים. איכא דאמרי, אמר רב יהודה: ספק צואה, בבית — מותרת, באשפה — אסורה. ספק מי רגלים — אפילו באשפה נמי מותרין. סבר לה כי הא דרב המנונא, דאמר רב המנונא: לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. וכדרבי יונתן. דרבי יונתן רמי: כתיב ״ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ״, וכתיב: ״ויתד תהיה לך וגו׳ וכסית את צאתך״. הא כיצד? כאן בגדולים, כאן בקטנים. אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. הא נפול לארעא — שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן — בודאן, אבל בספקן — לא גזור. ובודאן עד כמה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שמטפיחין. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שמטפיחין. וכן אמר עולא: כל זמן שמטפיחין. גניבא משמיה דרב אמר: כל זמן שרשומן ניכר. אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לגניבא, השתא צואה אמר רב יהודה אמר רב כיון שקרמו פניה — מותר, מי רגלים מיבעיא?! אמר ליה אביי: מאי חזית דסמכת אהא, סמוך אהא, דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: צואה, אפילו כחרס — אסורה. והיכי דמי צואה כחרס? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת. ואיכא דאמרי: כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. אמר רבינא: הוה קאימנא קמיה דרב יהודה מדיפתי חזא צואה, אמר לי: עיין אי קרמו פניה אי לא. איכא דאמרי הכי אמר ליה: עיין אי מפלאי אפלויי. מאי הוי עלה? אתמר: צואה כחרס, אמימר אמר אסורה, ומר זוטרא אמר מותרת. אמר רבא: הלכתא: צואה כחרס אסורה, ומי רגלים כל זמן שמטפיחין. מיתיבי: מי רגלים כל זמן שמטפיחין — אסורין, נבלעו או יבשו — מותרים. מאי לאו נבלעו דומיא דיבשו, מה יבשו דאין רשומן ניכר, אף נבלעו — דאין רשומן ניכר. הא רשומן ניכר — אסור, אף על גב דאין מטפיחין! ולטעמיך אימא רישא: כל זמן שמטפיחין — הוא דאסור, הא רשומן ניכר — שרי! אלא מהא ליכא למשמע מינה. לימא כתנאי: כלי שנשפכו ממנו מי רגלים, אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. ומי רגלים עצמן שנשפכו, נבלעו — מותר, לא נבלעו — אסור. רבי יוסי אומר: כל זמן שמטפיחין. מאי ״נבלעו״ ומאי ״לא נבלעו״ דקאמר תנא קמא? אילימא נבלעו דאין מטפיחין, לא נבלעו דמטפיחין — ואתא רבי יוסי למימר: כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רשומן ניכר — שרי, היינו תנא קמא! אלא נבלעו דאין רשומן ניכר, לא נבלעו — דרשומן ניכר. ואתא רבי יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רשומן ניכר — שרי. לא. דכולי עלמא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר — שרי,
ברכות כה.