הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לה:מסכת ברכות35b
לאחר ברכה – הרי היא לבני אדם: גוזל להקב"ה – את ברכתו: וכנסת ישראל – שכשחטאו הפירות לוקין: אין פשע – ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית: לירבעם בן נבט – שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא: בזמן שעושין רצונו – הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו: דברים ככתבן – שלא יעסוק בדרך ארץ: הנהג בהם – עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ – שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה: אפשר – בתמיה אפשר כדבריך: ביומי ניסן – ימי הקציר: ביומי תשרי – דריכת הגתות והבדים: דרך טרקסמון – דרך שערי החצר והבית: אין הטבל מתחייב במעשר – מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: פני הבית – פתח כניסה ויציאה: זית אקרי – והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן: חמרא זיין – להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו: ואמר רב הונא – הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה' מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין: סעיד – חשיב טפי ממזון: והכתיב ויין ישמח לבב אנוש – וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח: אי הכי – דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (ברכות דף לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת: אוזוקי מזיק – לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב: דתני' – דלאו בר אכילה היא: השותה שמן של תרומה – בשוגג: משלם את הקרן – כשאחד מזיק את חבירו בממונו: ואין משלם חומש – דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כ״ב:י״ד) פרט למזיק: ע"י הפת – משום לפתן: ע"י אניגרון – מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות: דאמר רבה בר שמואל – לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו: מיא דסלקא – מים ששלקו בהן תרדין:
לאחר ברכה. אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר: ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית״. ואין ״אביו״ אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ״הלא הוא אביך קנך״, ואין ״אמו״ אלא כנסת ישראל, שנאמר: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״. מאי ״חבר הוא לאיש משחית״? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. רבי חנינא בר פפא רמי: כתיב ״ולקחתי דגני בעתו וגו׳״, וכתיב ״ואספת דגנך וגו׳״. לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. תנו רבנן: ״ואספת דגנך״ מה תלמוד לומר? — לפי שנאמר: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך״ — יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר: ״ואספת דגנך״ — הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ״ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו׳״, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ״ואספת דגנך״. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ״ועבדת את אויבך וגו׳״. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל, ועלתה בידן. כרבי שמעון בן יוחי, ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות, דרך חצרות, דרך קרפיפות, כדי לפטרן מן המעשר. דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר: ״בערתי הקדש מן הבית״. ורבי יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת, שנאמר: ״ואכלו בשעריך ושבעו״. חוץ מן היין וכו׳: מאי שנא יין? אילימא משום דאשתני לעלויא אשתני לברכה, והרי שמן, דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה, דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״. אמרי: התם משום דלא אפשר. היכי נבריך? נבריך ״בורא פרי הזית״ — פירא גופיה ״זית״ אקרי. ונבריך עליה ״בורא פרי עץ זית״? אלא אמר מר זוטרא: חמרא — זיין, משחא — לא זיין. ומשחא לא זיין? והתנן הנודר מן המזון — מותר במים ובמלח. והוינן בה: מים ומלח הוא דלא אקרי ״מזון״, הא כל מילי אקרי ״מזון״. נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דאמרי אין מברכין ״בורא מיני מזונות״ אלא בחמשת המינין בלבד. ואמר רב הונא: באומר ״כל הזן עלי״. אלמא משחא זיין! אלא, חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד. וחמרא מי סעיד? והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי? טובא — גריר, פורתא — סעיד. ומי סעיד כלל?! והכתיב: ״ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וגו׳״ — נהמא הוא דסעיד חמרא לא סעיד! אלא, חמרא אית ביה תרתי: סעיד ומשמח. נהמא מסעד סעיד, שמוחי לא משמח. אי הכי נבריך עליה שלש ברכות! לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אי קבע עלויה סעודתיה מאי? אמר ליה: לכשיבא אליהו ויאמר אי הוי קביעותא. השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם. גופא. אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״. היכי דמי? אילימא דקא שתי ליה משתא — אוזוקי מזיק ליה. דתניא: השותה שמן של תרומה — משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש. הסך שמן של תרומה — משלם את הקרן ומשלם את החומש. אלא דקא אכיל ליה על ידי פת. אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא טפל. ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! אלא דקא שתי ליה על ידי ״אניגרון״, דאמר רבה בר שמואל: ״אניגרון״ — מיא דסלקא, ״אנסיגרון״ — מיא
ברכות לה: