הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מג.מסכת ברכות43a
אהדר קרעיה לאחוריה – קרע שקרע בהספד רבו החזיר החלוק לאחוריו ומה שלאחור לפנים כדי לקרוע קרע אחר להראות אבל עכשיו כיום המיתה על שהיו צריכים להוראה ואין יודעים להורות: רמי להו כו' – כדרמינן לעיל וע"כ מבעי ליה לאוקומי ברייתא בהכי וקתני אחד מברך לכולם דקביעות הוא: הביאו להם מים – כך היו רגילים: נוטל ידו אחת – לקבל בה כוס ששותה לפני המזון: עלו – על המטות והסבו: חוזר ונוטל ב' ידיו – שצריך לאכול בשתיהן: אע"פ שכל אחד ואחד ברך לעצמו – צריכין עוד ברכה שאין ברכה ראשונה פוטרתו שאין הראשון קרוי שלפני המזון שאינו במקום סעודה והאי בתרא הוא יין שלפני המזון: אחד מברך לכולן – דכיון דהסבו הוקבעו: קשיא רישא – דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו: שאני אורחין דדעתייהו למיעקר – סופן למיעקר ולעלות ולהסב במקום אחר שאין זה מקום המסיבה אלא כאן ישבו עד שיתכנסו כל הקרואים ודרך בעלי בתים עשירים היה לזמן לסעודתם אורחים עניים להכי קרי להו אורחים והא דאמר רב יין לא בעי הסבה אלא ישיבה בעלמא שלא בשעת סעודה קאמר או בשעת סעודה ובמקום סעודה: הואיל ואין בית הבליעה פנוי – ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע: מכלל דאיכא עדיף מיניה – ואפ"ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך: הנוטל ידיו תחלה – במים אחרונים הוא מזומן לבהמ"ז: חזייה – רבי חייא לרב: דהוה מרתת – שמא ראה ידי מלוכלכות או שמא הארכתי באכילה יותר מדאי: עיין בברכת מזונא קאמר לך – כאן נתן לך רשות לברך בהמ"ז שהנוטל ידיו תחלה הוא מברך: על הריח – של מוגמר: תמרתו – קיטור העשן שמתמר ועולה: הא לא ארח – לא הריח בו עדיין ולא נהנה: מברכין עליהן בורא עצי בשמים – ואע"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה: חוץ ממושק – מושג"א בלע"ז: שהוא מן חיה – מן הרעי של חיה: מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון – שהעץ עצמו בא לפנינו: של בית רבי ושל בית קיסר – נקט הני משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה: ועל ההדס שבכל מקום – וה"ה לכל הדומה להם שהעץ עצמו מריח בלא שרפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהווה בכל מקום ומוגמר לא מברכינן אלא בורא מיני בשמים: משחא דאפרסמא מאי מברכין – על ריחו: שמן ארצנו – שהיה גדל ביריחו ועל שם הריח היתה נקראת יריחו והוא פנג האמור בספר יחזקאל (כ"ז) יהודה וא"י המה רוכליך בחיטי מנית ופנג כך ראיתי בספר יוסף בן גוריון: בר מיניה דרב יהודה – אל תביא לי ראיה מדבריו בזו: כשרתא – קושט: משחא כבישא – שמן שבו טמון הקושט והשמן מריח מן הבושם שבתוכו: משחא טחינא – שטחנו בו כשרתא: לא – הואיל ואין נראה לעינינו אלא השמן:
קרעיה לאחוריה, וקרע קריעה אחרינא. אמר: נח נפשיה דרב, וברכת מזונא לא גמרינן. עד דאתא ההוא סבא, רמא להו מתניתין אברייתא, ושני להו: כיון דאמרי ״ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן״ — כהסבו דמי. הסבו, אחד מברך. אמר רב: לא שנו אלא פת דבעי הסבה, אבל יין לא בעי הסבה. ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי בעי הסבה. איכא דאמרי, אמר רב: לא שנו אלא פת — דמהניא ליה הסבה. אבל יין — לא מהניא ליה הסבה. ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה. מיתיבי: כיצד סדר הסבה? — אורחין נכנסין ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולם. הביאו להם מים — כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. בא להם יין — כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו ובא להם מים, אף על פי שכל אחד ואחד נטל ידו אחת, חוזר ונוטל שתי ידיו. בא להם יין — אף על פי שכל אחד ואחד ברך לעצמו, אחד מברך לכולם. להאיך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה, אבל יין לא בעי הסבה — קשיא רישא! שאני אורחין דדעתייהו למיעקר. ולהאיך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת, דמהניא ליה הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה — קשיא סיפא! שאני התם, דמגו דקא מהניא ליה הסבה לפת — מהניא ליה הסבה ליין. בא להם יין בתוך המזון. שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון — כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון — אחד מברך לכולם? אמר להם: הואיל ואין בית הבליעה פנוי. והוא אומר על המוגמר כו׳. מדקתני ״והוא אומר על המוגמר״, מכלל דאיכא עדיף מיניה, ואמאי! הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה. מסייע ליה לרב, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הנוטל ידיו תחלה באחרונה — הוא מזומן לברכה. רב ורבי חייא הוו יתבי קמיה דרבי בסעודתא. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך. חזייה דהוה מרתת. אמר ליה רבי חייא: בר פחתי, עיין בברכת מזונא קאמר לך. אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה: מאימתי מברכין על הריח — משתעלה תמרתו. אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה: והא לא ארח? אמר ליה: ולטעמיך, ״המוציא לחם מן הארץ״ דמברך והא לא אכל! אלא דעתיה למיכל, הכא נמי דעתיה לאורוחי. אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות מברכין עליהן ״בורא עצי בשמים״ חוץ ממושק, שמין חיה הוא, שמברכין עליו ״בורא מיני בשמים״. מיתיבי: אין מברכין ״בורא עצי בשמים״ אלא על אפרסמון של בית רבי, ועל אפרסמון של בית קיסר, ועל ההדס שבכל מקום! תיובתא. אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עלויה? אמר ליה, הכי אמר רב יהודה: ״בורא שמן ארצנו״. אמר ליה: בר מיניה דרב יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל, לכולי עלמא מאי? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: ״בורא שמן ערב״. אמר רב אדא בר אהבה: האי כשרתא מברכין עלויה ״בורא עצי בשמים״, אבל משחא כבישא — לא. ורב כהנא אמר: אפילו משחא כבישא, אבל משחא טחינא — לא. נהרדעי אמרי: אפילו משחא טחינא.
ברכות מג.