הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יט.מסכת ברכות19a
ואי ס"ד דלא ידעי – אין מבינין כלום אלא צערא דגופא: המספר אחר המת – בגנותו של מת אחר מיתתו: קניא מטללא – קנה גדול וכבד נפל מן הגג: טללא – גג: ארנקא דמוחיה – כיס שהמוח מונח בו: והמטים עקלקלותם – לעיל מיניה כתיב הטיבה ה' לטובים וסמיך ליה והמטים עקלקלותם והמכריעים את חובותם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה: יוליכם ה' את פועלי האון – לגיהנם: בכ"ד מקומות – השתא משמע מצינו שנדו חכמים בני אדם בכ"ד מקומות לכבוד הרב לפי שלא נשאו כבוד לרבם: הוא היה אומר – עקביא בן מהללאל במסכת עדיות: אין משקין – אם קינא לה בעלה ונסתרה: לא את הגיורת – דבני ישראל אמור בפרשה (במדבר ה) פרט לאשת גר ועבד משוחרר: בכרכמית – כך שמה או על שם מקומה: דוגמא השקוה – על שהיו דומים להם הם השקוה שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב כדאמרינן בגיטין בפרק הנזקין (גיטין דף נז:): ר' יהודה – פליג אדלעיל דקתני שנדו את עקביא: שאין עזרה ננעלת – בפרק ה' דפסחים (דף סד:) שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת שהפסח נשחט בג' כתות: על כל אדם בישראל – כלומר כשהיתה ננעלת עליהם והיינו כשנתמלאה פה לפה לא היה בכולם אדם חשוב בחכמה ויראת חטא כעקביא: אלעזר בן חנוך שפקפק – זילזל והיינו נמי לכבוד הרב שעבר ע"פ הגוזרים על הידים: אלמלא חוני אתה – שיצא שמך בגדולה ובחשיבות: צריך אתה להתנדות – לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים לא כך שאלתי כמה פעמים וכבוד המקום כבוד הרב הוא: מתחטא – לשון חוטא נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאותו: מקולסים – צלויים כשהן שלמין ותולין כרעיהן וקרסוליהן וקרביהם סביבותן בשפוד ועל שם כך קורהו מקולס שהוא לשון מזויין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו (שמואל א י״ז:ה׳) וקולסא דנחשא: בלילי פסחים – זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר בו על כרעיו ועל קרבו (שמות י״ב:ט׳) כלומר עם כרעיו ועם קרבו: גוזרני עליך נדוי – והיינו נמי לכבוד הרב שאסרו חכמים את הדבר לפי שהוא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: חתכו חוליות – תנור של חרס שהוא עשוי ככלי ומטלטל ותחלת ברייתו מן הטיט ומצרפו בכבשן כשאר קדרות ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה ואם נתצו בענין זה שחתכו סביב סביב כחוליות עגולות וחזר וחיברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר עולמית שאינו עוד ככלי חרס שלא נשרף בכבשן וחכמים מטמאין: כעכנאי – כנחש זה שכורך עצמו בעגולה: כל טהרות – שנעשו בתנור זה או שנגעו באוירו והיה רבי אליעזר מטהרן והם שרפום: וברכוהו – לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה כדאמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נט:): נדוי במתני' לא תנן – הא דברכוהו בברייתא הוא דתני לה: מדמה מילתא למילתא – כל מקום שראה במתניתין שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו אומר ראוי היה כאן נדוי: אין מוציאין את המת – לקברו: סמוך לקריאת שמע – לפי שמתבטלין מן הקריאה: אין המת מוטל לפניהם – שהמת בבית אחר והם מספידין אותו כאן ויש מפרשין שנתון לצד אחר: והוא יושב ודומם – האבל: למימר הכי – לא נפרעת ממני דמשמע הפרע:
סלקא דעתך דלא ידעי, כי אמר להו מאי הוי? אלא מאי — דידעי? למה ליה למימר להו?! לאחזוקי ליה טיבותא למשה. אמר רבי יצחק: כל המספר אחרי המת, כאלו מספר אחרי האבן. איכא דאמרי דלא ידעי, ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו. איני?! והא אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה! שאני צורבא מרבנן, דקודשא בריך הוא תבע ביקריה. אמר רבי יהושע בן לוי: כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם, שנאמר: ״והמטים עקלקלותם יוליכם ה׳ את פועלי האון שלום על ישראל״. אפילו בשעה ששלום על ישראל, ״יוליכם ה׳ את פועלי האון״. תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה — אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. ״שמא״ סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה. והני מילי — בדברים שבגופו. אבל בממונא — עד דמהדר למריה. ואמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב, וכולן שנינו במשנתנו. אמר ליה רבי אלעזר: היכא? אמר ליה: לכי תשכח. נפק דק, ואשכח תלת: המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה. ״המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים״ מאי היא? — דתנן: הוא היה אומר: אין משקין לא את הגיורת, ולא את המשוחררת. וחכמים אומרים: משקין. ואמרו לו: מעשה בכרכמית, שפחה משוחררת בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון! ואמר להם: דוגמא השקוה — ונדוהו ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו. ״והמזלזל בנטילת ידים״ מאי היא? — דתנן, אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. אלא את מי נדו? — את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים. וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו — בית דין סוקלין את ארונו. ״המגיס דעתו כלפי מעלה״ מאי היא? — דתנן, שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי, אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו. ועליך הכתוב אומר: ״ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך״. ותו ליכא? והא איכא דתני רב יוסף: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין בלילי פסחים. שלח ליה שמעון בן שטח: אלמלא תודוס אתה, גוזרני עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. ״במשנתנו״ קאמרינן. והא, ברייתא היא. ובמתניתין ליכא? והא איכא הא דתנן: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא — רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים. וזהו תנורו של עכנאי. מאי ״עכנאי״? אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה, וטמאוהו. ותניא: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום לפניו, ולבסוף ברכוהו. אפילו הכי, נדוי במתניתין לא תנן. אלא ״בעשרים וארבעה מקומות״ היכא משכחת לה? רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא, ורבי אלעזר לא מדמה מילתא למילתא. נושאי המטה וחלופיהן. תנו רבנן אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע. ואם התחילו — אין מפסיקין. איני?! והא רב יוסף אפקוהו סמוך לקריאת שמע! אדם חשוב שאני. שלפני המטה ושלאחר המטה. תנו רבנן: העוסקים בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין. אין המת מוטל לפניהם, הן יושבין וקורין, והוא יושב ודומם. הם עומדים ומתפללין, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר: ״רבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך, ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו, שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים״. אמר אביי: לא מבעי ליה לאינש למימר הכי, דאמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר רב יוסף: מאי קראה — שנאמר: ״כמעט כסדום היינו״, מאי אהדר להו נביא — ״שמעו דבר ה׳ קציני סדום״. קברו את המת וחזרו וכו׳. אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה אין, אבל פרק אחד או פסוק אחד — לא. ורמינהו: קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד! הכי נמי קאמר: אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה — יתחילו, ואם לאו — לא יתחילו.
ברכות יט.