הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נב:מסכת ברכות52b
תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין – דכיון דטומאה זו דרבנן היא עבדו בה היכרא דלידעו דמדרבנן היא כי היכי דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים והקילו בה וכן מפורש (בבכורות דף לח.) אוגנו שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש אזנו כמו אזן החבית שקורין אנש"א בלע"ז וידיו כלי שיש לו יד כגון מחבת: גזרה משום ניצוצות – שמא יתזו ניצוצות מתוכה על אחוריו ויטמאו משקין שמאחוריו מחמת אחורים ויטמאו את הידים הלכך נוטלים לידים תחלה שלא יטמאו את אחורי הכוס ולמאי דחיישי ב"ה מחמת אחוריו לאו חששא הוא דהא אסור לאשתמושי ביה: וב"ה סברי מותר להשתמש בו – הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא איכפת לן אם יטמאו אחוריו: הא עדיפא – למזוג הכוס תחלה ואח"כ נט"י תכף לסעודה ולא אתיא חששא דניצוצות ומפקעה הלכתא וזו מהלכות סעודה היא: משקין שבמפה – שמא יהא משקה טופח עליה מחמת נגוב הידים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיקנח בה תמיד בתוך הסעודה: ונטמייה כסת למפה – בלא משקים: אין כלי – שאינו אב הטומאה מטמא כלים ולא אדם והוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת אם ראשונה היא לטומאה: מחמת שלחן – כדמפרש לקמיה דסברי ב"ה מותר להשתמש בשלחן שני: משום אוכלי תרומה – שהשני פוסל את התרומה: אפילו הכי הא עדיפא – לחוש שמא אירע מקרה שישתמשו בשלחן שני ולא יניחנה על גבי השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת משקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים: מפסיד את האוכלין – שמים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים: ה"ג בתוספתא בה"א אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית: מתני איפכא – מפיך בהך סיפא דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש וקבע בהא נמי הלכה כב"ה: וא"ר יוחנן – גרסי': דברא משמע – לשעבר ויפה לאומרו שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו לפי שבמו"ש נברא כדאמרינן בפסחים (פ"ד דף נד.): בורא – דבר שהוא בורא תמיד והא לא שייכא הכא שהרי כבר נברא: הרבה מאורות – שלהבת אדומה לבנה וירקרקת: משום דלא שבת – ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה: במסבת עובדי כוכבים – לאכילה לסעודה:
ואוגנו ואזנו וידיו טהורין. נטמא תוכו — נטמא כולו. במאי קא מיפלגי? בית שמאי סברי אסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין, גזרה משום ניצוצות. וליכא למגזר שמא יטמאו המשקין שבידים בכוס. ובית הלל סברי מותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין, אמרי ניצוצות לא שכיחי, ואיכא למיחש שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס. דבר אחר: תכף לנטילת ידים סעודה. מאי ״דבר אחר״? הכי קאמרי להו בית הלל לבית שמאי: לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאין דגזרינן משום ניצוצות, אפילו הכי הא עדיפא, דתכף לנטילת ידים סעודה. בית שמאי אומרים מקנח וכו׳. תנו רבנן: בית שמאי אומרים: מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן. שאם אתה אומר על הכסת, גזרה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת, ויחזרו ויטמאו את הידים. ונטמייה כסת למפה! — אין כלי מטמא כלי. ונטמייה כסת לגברא גופיה! — אין כלי מטמא אדם. ובית הלל אומרים: על הכסת. שאם אתה אומר על השלחן, גזרה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת השולחן ויחזרו ויטמאו את האוכלין. ולטמא שלחן לאוכלין שבתוכו! — הכא בשלחן שני עסקינן, ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקין. במאי קמיפלגי? בית שמאי סברי אסור להשתמש בשלחן שני, גזרה משום אוכלי תרומה. ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שני, אוכלי תרומה זריזין הם. דבר אחר: אין נטילת ידים לחולין מן התורה. מאי ״דבר אחר״? הכי קאמרי להו בית הלל לבית שמאי: וכי תימרו מאי שנא גבי אוכלין דחיישינן ומאי שנא גבי ידים דלא חיישינן? אפילו הכי הא עדיפא, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה. מוטב שיטמאו ידים דלית להו עיקר מדאורייתא, ואל יטמאו אוכלים דאית להו עיקר מדאורייתא. בית שמאי אומרים מכבדין וכו׳. תנו רבנן: בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים, שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, נמצא אתה מפסיד את האוכלין. אבל נטילת ידים לבית שמאי תחלה לא סבירא להו. מאי טעמא? — משום פירורין. ובית הלל אומרים: אם שמש תלמיד חכם הוא, נוטל פירורין שיש בהם כזית, ומניח פירורין שאין בהן כזית. מסייע ליה לרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהם כזית — מותר לאבדן ביד. במאי קמיפלגי? בית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ. ובית שמאי סברי מותר להשתמש בשמש עם הארץ. אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא: בכוליה פרקין הלכה כבית הלל, בר מהא דהלכה כבית שמאי, ורבי אושעיא מתני איפכא, ובהא נמי הלכה כבית הלל. בית שמאי אומרים: נר ומזון וכו׳. רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא. חזייה לרבא דבריך אבשמים ברישא. אמר ליה: מכדי בית שמאי ובית הלל אמאור לא פליגי, דתניא בית שמאי אומרים: נר ומזון, בשמים והבדלה. ובית הלל אומרים: נר ובשמים, מזון והבדלה! עני רבא בתריה: זו דברי רבי מאיר, אבל רבי יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו — על המאור ועל הבשמים, שבית שמאי אומרים על המאור ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור. ואמר רבי יוחנן נהגו העם כבית הלל אליבא דרבי יהודה. בית שמאי אומרים שברא כו׳. אמר רבא: ב״ברא״ כולי עלמא לא פליגי דברא משמע. כי פליגי ב״בורא״, בית שמאי סברי ״בורא״ דעתיד למברא, ובית הלל סברי ״בורא״ נמי דברא משמע. מתיב רב יוסף: ״יוצר אור ובורא חשך״, ״יוצר הרים ובורא רוח״, ״בורא השמים ונוטיהם״. אלא אמר רב יוסף: ב״ברא״ ו״בורא״ כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, כי פליגי ב״מאור״ ו״מאורי״. דבית שמאי סברי חדא נהורא איכא בנורא, ובית הלל סברי טובא נהורי איכא בנורא. תניא נמי הכי, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: הרבה מאורות יש באור. אין מברכין כו׳. בשלמא נר משום דלא שבת, אלא בשמים מה טעם לא? אמר רב יהודה אמר רב: הכא במסבת גוים עסקינן, מפני שסתם מסבת גוים לעבודה זרה היא. הא מדקתני סיפא אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה, מכלל דרישא לאו בעבודה זרה עסקינן! אמר רבי חנינא מסורא: ״מה טעם״ קאמר: מה טעם אין מברכין על הנר ולא על הבשמים של גוים — מפני שסתם מסבת גוים לעבודה זרה. תנו רבנן: אור ששבת — מברכין עליו, ושלא שבת — אין מברכין עליו. מאי ״שבת״ ומאי ״לא שבת״?
ברכות נב: