הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מד:מסכת ברכות44b
קופרא – כל מיני בשר: אבל ירקא לא – צריך לברוכי אחריה: חד כתרי – מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו עביד כרב יצחק בר אבדימי שהוזכר בשמו ובשם אביו: ותרי כחד – מר בר רב אשי שהוזכר בשמו ובשם אביו עביד כר' יצחק שהוזכר יחיד: ככולהו – אף כרב פפא: כל שטעון ברכה – משנה היא במסכת נדה: למעוטי ירקא – וכ"ש מיא: למעוטי מצות – אין מברכין כשמסלקין תפילין וציצית ואחר תקיעת שופר ולולב: כל שהוא כביצה – אין לך מין מאכל שיעור כביצה שלא תהא ביצה טובה לגוף ממנו: מגולגלתא – צלויה לחה ורכה ששורפין אותה: מגולגלתא משיתא – טובה משיתא קייסי: קייסי – מדות מחזיקות לוג: מטויתא – צלויה קשה טובה מארבע קייסי: מבושלתא – במים עלה א"ר ינאי כל שהוא כביצה ביצה טובה ממנו: בקלח של כרוב שנו – שהוא מזון דתניא לקמן כרוב למזון: כרישין – כרתי: כל ירק חי מוריק – נוטל תואר הפנים: כל קטן – שלא גדל כל צרכו ולקמן מפרש כמה כל צרכו: כל נפש – דבר חי הנאכל שלם כגון דגים קטנים שגדלו כל צרכן: הקרוב לנפש – האוכל מן הבהמה במקום חיות שלה ולקמן מפרש לה: אוי לבית – לכרס האוכל לפת: נלעסיה – כוססו ומשליכו: לשלקינהו – בקדרה הרבה שלא יצטרך לכוססו בשיניו: קודם ארבע שעות – שאינו זמן סעודה והריח קשה לבני אדם המספרים עמו קודם אכילה שהגוף ריקן: כאידך דר' יצחק סבירא לי – אבל אסור לספר לא סבירא לי: בר זוזא – כלומר שמן וטוב ששוה זוז: דלית ביה רבעא – שלא גדל עד רביעית שלו כגון טלה רביעית של איל גדי כדי רביעית של שעיר גדול וכן כל דבר: גילדני דבי גילי – דגים קטנים מאד ומצויין בין הקנים באגם ואין דרכן לגדל יותר אבל דג קטן ממין דג גדול ולא גדל רובע זה הוא קטן מקטין: עונקא – צואר מקום בית השחיטה וסמוך ללב ולמעים: לבי ברוך – למקום שברכו שם על השחיטה: ומי סיסין – תבשיל של פוליאו"ל: והרת – ולדיר"א שהולד נוצר בו: יותרת הכבד – טרפשא דכבדא שקורין אייבר"ש: מבלי בשר – היא קשה אבל כשמבשלה עם בשר שמן מתיש כחה: מבלי יין – כשאין שותה אחריה יין: מבלי עצים – שאינו שולקה הרבה: סודני – בעל שכר תמרים ור' פפא מוכר שכר היה כדאמר באיזהו נשך (ד' סה.) טרשא דרב פפא שכראי לא פסיד ואמר רב פפא אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי (פסחים קיג.) והוא נקרא סודני כדאמרינן תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט (שם): דלא נפיש לכו חמרא – ששותי שכר אתם: במאי תבריתו לה – לכחו של לפת: אופי פרסייתא – בקעיות של עצים גדולות היתה שורפת תחת קדרת הלפת: פעמים שהוא ממית – ואלו הן ביום שבעה ימים למליחתו או ביום שבעה עשר או ביום שבעה ועשרים:
רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא ועל מיני קופרא, בתחלה מברך ״שהכל״, ולבסוף ״בורא נפשות רבות וכו׳״. אבל ירקא לא. ורבי יצחק אמר: אפילו ירקא, אבל מיא — לא. ורב פפא אמר: אפילו מיא. מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי, ורב שימי בר אשי עביד כרבי יצחק. וסימנך: חד כתרי, ותרי כחד. אמר רב אשי: אנא, זמנא דכי מדכרנא, עבידנא ככולהו. תנן: כל שטעון ברכה לאחריו — טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו. בשלמא לרב יצחק בר אבדימי, לאפוקי ירקא. לרבי יצחק, לאפוקי מיא, אלא לרב פפא, לאפוקי מאי? לאפוקי מצות. ולבני מערבא, דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי ״אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו״, לאפוקי מאי? לאפוקי ריחני. אמר רבי ינאי אמר רבי: כל שהוא כביצה — ביצה טובה ממנו. כי אתא רבין אמר: טבא ביעתא מגולגלתא משיתא קייסי סולתא. כי אתא רב דימי אמר: טבא ביעתא מגולגלתא — משיתא, מטויתא — מארבע, מבושלתא — כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו, לבר מבשרא. רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק כו׳: ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני? אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו. תנו רבנן: טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים. כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים. כל ירק חי מוריק, וכל קטן מקטין, וכל נפש משיב את הנפש, וכל קרוב לנפש משיב את הנפש. כרוב למזון, ותרדין לרפואה. אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו. אמר מר: טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים. מאי תקנתיה? נלעסיה ונשדייה. כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים. מאי תקנתיה? לשלקינהו ונבלעינהו. כל ירק חי מוריק, אמר רבי יצחק: בסעודה ראשונה של אחר הקזה. ואמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו. מאי טעמא? משום ריחא. ואמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות. אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי, אייתו קמייהו ירק חי קודם ארבע שעות. אמימר ורב אשי אכול ומר זוטרא לא אכל. אמרו ליה: מאי דעתיך? דאמר רבי יצחק כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריחא? והא אנן דקא אכלינן וקא משתעית בהדן! אמר להו: אנא כאידך דרבי יצחק סבירא לי. דאמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות. כל קטן מקטין, אמר רב חסדא: אפילו גדיא בר זוזא. ולא אמרן אלא דלית ביה רבעא, אבל אית ביה רבעא — לית לן בה. כל נפש משיב נפש, אמר רב פפא: אפילו גילדני דבי גילי. כל הקרוב לנפש משיב את הנפש, אמר רב אחא בר יעקב: עונקא. אמר ליה רבא לשמעיה: כי מייתית לי אומצא דבשרא, טרח ואייתי לי מהיכא דמקרב לבי ״ברוך״. כרוב למזון ותרדין לרפואה. כרוב למזון אין, ולרפואה לא? והא תניא: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב ותרדין ומי סיסין דבש וקיבה והרת ויותרת הכבד! אלא אימא ״כרוב אף למזון״. אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו, איני?! והא אמר ליה רבא לשמעיה: כי חזית ליפתא בשוקא לא תימא לי ״במאי כרכת ריפתא״! אמר אביי: מבלי בשר. ורבא אמר: מבלי יין. איתמר רב אמר: מבלי בשר. ושמואל אמר: מבלי עצים. ורבי יוחנן אמר: מבלי יין. אמר ליה רבא לרב פפא: סודני, אנן תברינן לה בבשרא וחמרא, אתון דלא נפיש לכו חמרא במאי תבריתו לה? אמר ליה: בציבי, כי הא דביתהו דרב פפא בתר דמבשלא לה, תברא לה בתמנן אופי פרסייתא. תנו רבנן: דג קטן מליח פעמים שהוא ממית בשבעה, בשבעה עשר, ובעשרים ושבעה. ואמרי לה: בעשרים ושלשה. ולא אמרן אלא במטוי ולא מטוי, אבל מטוי שפיר — לית לן בה. ודלא מטוי שפיר, לא אמרן אלא דלא שתה בתריה שכרא, אבל שתה בתריה שכרא — לית לן בה. והשותה מים לצמאו וכו׳: לאפוקי מאי? אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן
ברכות מד: