הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לג.מסכת ברכות33a
אבל עקרב פוסק – ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך: אין מעידין עליו – לומר לאשתו מת בעליך להתירה לינשא פעמים שאין האריות רעבים ואין אוכלין אותו: נחשים ועקרבים – או זה או זה מעידים עליו שמת אלמא מועד הנחש לישוך: אגב איצצא – כשנפל עליהם ודחקם הזיקוהו: שור תם – שלא נגח אדם: מועד – שנגח ג' פעמים: בדקולא – סל שתולין בו תבן בראשו ואוכל: ושדי דרגא – לאו דוקא אלא כלומר הזהר ממנו הרבה: ביומי ניסן – מתוך שעברו ימי הסתיו שהארץ יבשה ועכשיו רואה אותה מלאה דשאים זחה דעתו עליו ונכנס בו יצר הרע: ערוד – מן הנחש והצב בא שנזקקין זה עם זה ויוצא משניהם ערוד: את חורו – שהוא יוצא משם: ומת הערוד – מצאתי בה"ג אמרי במערבא כשהערוד נושך את האדם אם הערוד קודם למים מת האדם ואם האדם קודם למים מת הערוד ונעשה נס לר' חנינא ונקבע מעין מתחת עקבו: מתני' מזכירין גבורות גשמים – משיב הרוח שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח: ושואלין – ותן טל ומטר לשון בקשה: והבדלה בחונן הדעת – במוצאי שבת אתה חוננתנו: גמ' מתוך שהיא חכמה – החכם יודע להבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור: בין שתי אותיות – בין שתי הזכרות: במילתה מיהא גדולה היא – במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא: שתי נקמות הללו למה – אחת לרעה להנקם מן העכו"ם שלא קבלו את התורה: ואחת לטובה – כדאמרינן בב"ק (דף לח.) מפארן הופיע והפקיר ממונן לישראל שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור: הופיע – גלה והפקיר כשלא קבלו את התורה: קדושות – קדוש היום: בתחלה – כשעלו מן הגולה והיו דחוקים: העשירו – לקנות יין: קבעוה על הכוס – ואז נשתכח תקנת עזרא וכשחזרו והענו קבעוה בתפלה ונחלקו היאך יאמרוה: מפני שיכול – משמע אם ירצה שלא לחזור ולהתפלל הא אם אמרה בתפלה א"צ לאומרה על הכוס: ואנא שמעית – אני שמעתי: חוזר לראש – לתפלה ולכוס:
לו?! אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר — כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים — על אחת כמה וכמה. מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום. אפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש. אבל עקרב — פוסק. מיתיבי: נפל לגוב אריות — אין מעידין עליו שמת. נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים — מעידין עליו שמת! שאני התם, דאגב איצצא מזקי. אמר רבי יצחק: ראה שוורים — פוסק. דתני רב הושעיה: מרחיקין משור תם חמשים אמה, ומשור מועד — כמלוא עיניו. תנא משמיה דרבי מאיר: ריש תורא בדקולא — סליק לאגרא ושדי דרגא מתותך. אמר שמואל: הני מילי בשור שחור וביומי ניסן, מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו. תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד, והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו — ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית, אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. מתני׳ מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ושאלה בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר: בהודאה. גמ׳ מזכירין גבורות גשמים: מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלה בברכת השנים: מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך שהיא פרנסה, לפיכך קבעוה בברכת פרנסה. הבדלה ב״חונן הדעת״: מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך שהיא חכמה, קבעוה בברכת חכמה. ורבנן אמרי: מתוך שהיא חול, לפיכך קבעוה בברכת חול. אמר רב אמי: גדולה דעה, שנתנה בתחלת ברכה של חול. ואמר רב אמי: גדולה דעה, שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר ״כי אל דעות ה׳״. וכל מי שאין בו דעה — אסור לרחם עליו, שנאמר: ״כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו״. אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: ״פעלת ה׳ מקדש ה׳״. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות. מתקיף לה רב אחא קרחינאה: אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר ״אל נקמות ה׳״! אמר ליה: אין, במילתה מיהא גדולה היא. והיינו דאמר עולא שתי נקמות הללו למה? אחת לטובה, ואחת לרעה. לטובה — דכתיב: ״הופיע מהר פארן״. לרעה — דכתיב: ״אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע״. רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית כו׳. אמר ליה רב שמן בר אבא לרבי יוחנן: מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות. נחזי היכן תקון. אמר ליה: בתחילה קבעוה בתפלה. העשירו — קבעוה על הכוס. הענו — חזרו וקבעוה בתפלה. והם אמרו: המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. איתמר נמי: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות. בתחלה קבעוה בתפלה. העשירו — קבעוה על הכוס. חזרו והענו — קבעוה בתפלה. והם אמרו: המבדיל בתפלה — צריך שיבדיל על הכוס. איתמר נמי: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: המבדיל בתפלה — צריך שיבדיל על הכוס. אמר רבא, ומותבינן אשמעתין: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים — מחזירין אותו, והבדלה ב״חונן הדעת״ — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. לא תימא: ״מפני שיכול לאומרה על הכוס״, אלא אימא: ״מפני שאומרה על הכוס״. איתמר נמי, אמר רבי בנימין בר יפת: שאל רבי יוסי את רבי יוחנן בצידן, ואמרי לה רבי שמעון בן יעקב דמן צור את רבי יוחנן, ואנא שמעית: המבדיל בתפלה, צריך שיבדיל על הכוס, או לא? ואמר ליה: צריך שיבדיל על הכוס. איבעיא להו: המבדיל על הכוס, מהו שיבדיל בתפלה? אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר מתפלה. ומה תפלה דעיקר תקנתא היא, אמרי: המבדיל בתפלה — צריך שיבדיל על הכוס. המבדיל על הכוס, דלאו עיקר תקנתא היא — לא כל שכן! תני רב אחא אריכא קמיה דרב חיננא: המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס. ואם הבדיל בזו ובזו — ינוחו לו ברכות על ראשו. הא גופא קשיא: אמרת המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, אלמא תפלה לחודה סגי. והדר תני אם הבדיל בזו ובזו — ינוחו לו ברכות על ראשו. וכיון דנפיק ליה בחדא — אפטר, והויא ברכה שאינה צריכה, ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה — עובר משום ״לא תשא״! אלא, אימא הכי: אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו — ינוחו לו ברכות על ראשו. בעא מיניה רב חסדא מרב ששת: טעה בזו ובזו, מהו? אמר ליה: טעה בזו ובזו — חוזר לראש.
ברכות לג.