הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לד.מסכת ברכות34a
חברותא כלפי שמיא – מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפלתו: מחינן ליה – כלומר מלמדין אותו שיכוין ומכין אותו אם ירגיל בכך: מרזפתא – קורנס ותשם את המקבת בידה מתרגמינן מרזפתא (שופטים ד׳:כ״א): מתני' ולא יהא סרבן באותה שעה – לפי ששאר יורדין לפני התיבה כשאומרים לו לך רד צריך לסרב פעם אחת כלומר איני כדאי לכך כדאמרי' לקמן בשמעתין אבל זה לא יסרב מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך: מתחלת הברכה שטעה זה – אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן: לא יענה אמן אחר הכהנים – הש"צ בסוף כל ברכה וברכה: מפני הטירוף – שלא תטרף דעתו ויטעה לפי שש"צ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרינן במס' סוטה (דף לט:) ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו: אם אין שם כהן אלא הוא – החזן: לא ישא את כפיו – שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין להתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור: ואם הבטחתו – כלומר אם בטוח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת הצבור: גמ' יסרב – כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה כלומר איני כדאי: שהקדיחתו – לשון שרפה כמו כי אש קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב): מהבהב – כלומר מזמין עצמו כמו ננער לעמוד: אין להן סדר – ואם דלג ברכה אחת ואח"כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה: מתחלת הברכה שטעה זה – וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה: חדא ברכתא נינהו – ודקתני מתני' מתחלת הברכה שטעה זה היינו אתה חונן: ונפטר – נוטל רשות: א"צ להזכיר שמו – של חולה: תחלה וסוף – במודים ולך נאה להודות:
כלפי שמיא מי איכא?! אי לא כוון דעתיה מעיקרא — מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. מתני׳ (האומר: ״יברכוך טובים״ — הרי זה דרכי מינות). העובר לפני התיבה וטעה — יעבור אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה. מהיכן הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה זה. העובר לפני התיבה לא יענה ״אמן״ אחר הכהנים, מפני הטרוף. ואם אין שם כהן אלא הוא — לא ישא את כפיו. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו, וחוזר לתפלתו — רשאי. גמ׳ תנו רבנן: העובר לפני התיבה — צריך לסרב. ואם אינו מסרב — דומה לתבשיל שאין בו מלח. ואם מסרב יותר מדאי — דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה: פעם ראשונה — יסרב, שניה — מהבהב, שלישית — פושט את רגליו ויורד. תנו רבנן: שלשה רובן — קשה, ומיעוטן — יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות. אמר רב הונא: טעה בשלש ראשונות — חוזר לראש. באמצעיות — חוזר ל״אתה חונן״. באחרונות — חוזר ל״עבודה״. ורב אסי אמר: אמצעיות אין להן סדר. מתיב רב ששת: מהיכן הוא חוזר — מתחלת הברכה שטעה זה. תיובתא דרב הונא. אמר לך רב הונא: אמצעיות כולהו חדא ברכתא נינהו. אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות — דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו. אמצעיות — דומה לעבד שמבקש פרס מרבו. אחרונות — דומה לעבד שקבל פרס מרבו, ונפטר והולך לו. תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה: ״את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו׳״?! שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב: ״אל נא רפא נא לה״. אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים על חבירו — אין צריך להזכיר שמו, שנאמר: ״אל נא רפא נא לה״, ולא קמדכר שמה דמרים. תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן: ב״אבות״, תחלה וסוף. ב״הודאה״, תחלה וסוף. ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה, ובתחלת כל ברכה וברכה — מלמדין אותו שלא ישחה. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הדיוט, כמו שאמרנו.
ברכות לד.