הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מא.מסכת ברכות41a
בשלמא למ"ד – נובלות דדמאי תמרי דזיקא ונובלות דמתני' אוקימנא בבושלי כמרא היינו דהכא קרי להו נובלות תמרה ובמתני' תנן (ד' מ) נובלות סתמא: בשברכותיהן שוות – כגון זיתים ותפוחים דתרווייהו ב"פ העץ ובא לפטור את שתיהן בברכה אחת: חביב עדיף – איזה שירצה דמתניתין את החביב עליו משמע: אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה – אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע"ג דתנן (לעיל ברכות דף מ.) בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליה ב"פ האדמה אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית: פשיטא לא גרסינן עד מיתיבי חדא שאין זו שיטת הגמ' מעיקרא קשיא ליה פשיטא דלא איצטריך למימרא והדר קשיא היכי מצי למימרא ועוד דלא פשיטא היא אי לאו דאשמעינן עולא ה"א צנון פוטר את הזית דהתנן בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא: שהיה צנון עיקר – שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דהוה ליה זית טפל ותנן (דף מד.) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה: מברך על זה כו' – וכאן לא נחלקו: ושני מינים בעלמא – כגון זית ותפוח שברכותיהן שוות והאחד ממין שבעה בזה נחלקו: חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות – וכדאמרן: ה"ג וחד אמר אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת – ומפרש לה ואזיל: במאי פליגי – הא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה: אמר ר' ירמיה בלהקדים פליגי – ולא גרסי' אבל בשברכותיהן שוות מברך על אחד מהן שירצה דהשתא בשאינן שוות מקפיד ר' יהודה על הקדמתן ואמר מין שבעה עדיף כשבא לפטור זו בזו לא כ"ש: דאמר ר' יצחק כו' – אלמא קפדינן אהקדמה ור' יהודה אית ליה דר' יצחק הלכך כל שכן היכא דחד לאו ממין שבעה דמין שבעה עדיף ורבנן לית להו דר' יצחק במקום חביב דחביב עדיף: ופליגא דרבי חנן – הא דר' יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א"י בא שיש בה פירות החשובים הללו ומנאן כסדר חשיבותם ופליג אדר' חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם אלא שבחה של א"י שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן וכיון דהכי הוא לא הקפיד הכתוב על סדרן שהרי בזו כולן שוין: בבית המנוגע – כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב (ויקרא י״ד:מ״ז) ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו (שם) בשוהא שיעור אכילה ואפילו לא יאכל מדכתיב בסיפיה והשוכב בבית יכבס את בגדיו הלכך הנכנס בו ונושא את בגדיו עמו שלא כדרך מלבושו אין אלו בגדיו וטמאים מיד שאף בהן אני קורא והבא אל הבית וכשהוא לבוש בהן בעי שהייה: אכילת פרס – חצי ככר ששיערו בו חכמים את העירוב שהוא כולו מזון שתי סעודות וחציו מזון סעודה אחת: פת חטין – נאכלת מהר: מיסב – דרך הסבה שהיא נאכלת מהר שאינו פונה אנה ואנה: ואינו מטמא באהל – הלכה למשה מסיני הוא: כדי רביעית יין לנזיר – אכל חרצנים וזגים ולולבין כשיעור רביעית יין חייב ואין שיעור רביעית יין ורביעית מים שוין לפי שהיין עב והמים קלושין ויש ברביעית יין יותר ממה שיש ברביעית מים כדאמרינן (במנחות קז.) [בשבת (דף עז.)] גבי רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית משום דסמיך אבל מידי דקליש לא הוה רביעית דידיה כזית: להוצאת שבת – דתנן המוציא אוכלין כגרוגרת (שבת עו:) והיא תאנה יבשה:
למאן דאמר תמרי דזיקא, היינו דהכא קרי לה ״נובלות״ סתמא, והתם קרי לה ״תמרה״, אלא למאן דאמר בושלי כמרא, ניתני אידי ואידי ״נובלות תמרה״, או אידי ואידי ״נובלות״ סתמא. קשיא. היו לפניו מינין הרבה וכו׳. אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף, ורבנן סברי מין חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות — דברי הכל מברך על זה, וחוזר ומברך על זה. מיתיבי: היו לפניו צנון וזית — מברך על הצנון ופוטר את הזית! הכא במאי עסקינן — כשהצנון עקר. אי הכי, אימא סיפא: רבי יהודה אומר מברך על הזית, שהזית ממין שבעה. לית ליה לרבי יהודה, הא דתנן: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה? וכי תימא: הכי נמי דלית ליה, והתניא: רבי יהודה אומר: אם מחמת צנון בא הזית — מברך על הצנון ופוטר את הזית. לעולם בצנון עיקר עסקינן, וכי פליגי רבי יהודה ורבנן — במילתא אחריתי פליגי, וחסורי מחסרא, והכי קתני: היו לפניו צנון וזית — מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים — כשהצנון עיקר, אבל אין הצנון עיקר — דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ושני מינין בעלמא שברכותיהן שוות — מברך על איזה מהן שירצה. רבי יהודה אומר: מברך על הזית, שהזית ממין שבעה. פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא. חד אמר: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף, ורבנן סברי מין חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות — דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. וחד אמר: אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת. בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת — שפיר, אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי, במאי פליגי! אמר רבי ירמיה: להקדים. דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה, מוקדם לברכה, שנאמר: ״ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש״. ופליגא דרבי חנן. דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר. ״חטה״, דתנן: הנכנס לבית המנוגע, וכליו על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידיו — הוא והן טמאין מיד. היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו — הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס. פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכלן בלפתן. ״שערה״, דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. ״גפן״, כדי רביעית יין לנזיר. ״תאנה״, כגרוגרת להוצאת שבת. ״רמון״, כדתנן: כל כלי בעלי בתים
ברכות מא.