הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יט:מסכת ברכות19b
הרואה פנימה – את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם: מחמת עצמן – ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע: אין חכמה – חשובה נגד ה': אחת טמאה – שיש בה קבר: בא בטהורה – האבל: בבית הפרס – דלא מטמא אלא מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל: מנפח אדם – לפניו שאם הי' שם עצם יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך אנפיחה והך בדיקה לעושה פסח אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:): שנדש – ברגלים: מדלגין – מארון לארון: לקראת מלכי ישראל – הרי לכבוד הבריות עוברים על נפש לא יטמא (ויקרא כ״א:א׳) דהא ר' אלעזר בר צדוק כהן הוה כדאמרינן בבכורות (דף לו.): דבר תורה – הלכה למשה מסיני: אינו חוצץ בפני הטומאה – דנקראת טומא' רצוצה ובוקעת ועולה: את לא תעשה – קס"ד כל ל"ת קאמר: בלאו דלא תסור וגו'. אחיכו עליה – אינהו סבור דאפי' אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא האי נמי דאורייתא הוא: כל מילי דרבנן וכו' – והכי קאמר להו דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה ל"ת משום דכתיב לא תסור. ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא. רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח (שבת דף פא:) או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום (מנחות דף לח.): והיא בבית הקברות – האבדה: ואינה לפי כבודו – אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה: או שהיתה מלאכתו מרובה – שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא מפסיד: ונגמר מינה – לגבי כלאים דאמרן פושטן אפילו בשוק: ממונא – קל מאיסורא: ולאחותו מה תלמוד לומר – בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו פרט למת מצוה לאמו מה תלמוד לומר משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו נפקא ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ"ג והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה: ושמע שמת לו מת – מקרוביו יכול יטמא להם: אמרת לא יטמא – הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא בטל מלעשות פסח ולמול את בנו נמי מצות כרת היא. ואית דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח:
בשורה וכו׳. תנו רבנן: שורה הרואה פנימה — פטורה, ושאינה רואה פנימה — חייבת. רבי יהודה אומר: הבאים מחמת האבל — פטורין, מחמת עצמן — חייבין. אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו — פושטן אפילו בשוק. מאי טעמא: ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳״, כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. מתיבי: קברו את המת וחזרו, ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטהורה — באין עמו בטהורה, בא בטמאה — באין עמו בטמאה משום כבודו. אמאי? לימא ״אין חכמה ואין תבונה לנגד ה׳״! תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן. דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך. ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב: בית הפרס שנדש — טהור. תא שמע דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים, לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה, יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אמאי? לימא ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳״! כדרבא. דאמר רבא: דבר תורה, אהל, כל שיש בו חלל טפח — חוצץ בפני הטומאה. ושאין בו חלל טפח — אינו חוצץ בפני הטומאה. ורוב ארונות יש בהן חלל טפח. וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן. ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן. תא שמע: גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה. ואמאי? לימא ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳״! תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו ד״לא תסור״. אחיכו עליה, לאו ד״לא תסור״ דאורייתא היא?! אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה. כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו ד״לא תסור״, ומשום כבודו שרו רבנן. תא שמע: ״והתעלמת מהם״ — פעמים שאתה מתעלם מהם, ופעמים שאין אתה מתעלם מהם. הא כיצד? אם היה כהן, והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, לכך נאמר ״והתעלמת״. אמאי, לימא ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳״! שאני התם, דכתיב ״והתעלמת מהם״. וליגמר מינה? איסורא מממונא לא ילפינן. תא שמע. ״ולאחתו״ מה תלמוד לומר? הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא? — אמרת: לא יטמא. יכול: כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה — תלמוד לומר ״ולאחותו״ — לאחותו הוא דאינו מטמא,
ברכות יט: