הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לא.מסכת ברכות31a
כסא דמוקרא – כוס של זכוכית לבנה: לישרי לן מר – שירה: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן – היכן התורה שעסקנו והיכן המצות שאנו מקיימין שיגינו עלינו מדינה של גיהנם: הלכה פסוקה – שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו: יושבת עליה ז' נקיים – לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזובה ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך י"א יום שבין נדה לנדה: ומכניסה – בבית: במוץ שלה – קודם שיזרה אותה שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך (דברים י״ח:ד׳) והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע: אסור בהנאה ומועלין בו – ואע"ג דקי"ל אין מועלין בדמים ילפינן לה מקראי במסכת יומא (דף נט:) ובשחיטת חולין (דף קיז.) ה"מ כשנשחטו בעזרה דאיכא למימר נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא י״ז:י״א) לכפר נתתיו לך ולא למעילה אבל בדם הקזה מועלין כלומר אם נהנה מביא קרבן מעילה והנך הויין הלכות פסוקות שאין עליהן קושיות ותירוצים שיהא צריך להרהר בהן: כמתניתין – מתוך כובד ראש: כברייתא – מתוך הלכה פסוקה: שיחה – ליצנות: מתוך קלות ראש – חילוף של כובד ראש מתוך זחות לב ועתק: אלא מתוך שמחה – כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן: אלוייה – ליוהו בדרך: צניתא – דקלים: אדכרתן מילתא כו' – וזה שאומרים מימות אדם הראשון הם שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים: אם תכין לבם – אז תקשיב אזנך: זמנין תלתא – שחרית מנחה וערבית: יכול משבא לגולה הוחלה – התפלה הזאת הוחלה כמו נתחלה אבל קודם לכן לא היה רגיל בכך: יכול יהא כוללן – לשלש תפלות הללו בשעה אחת: יכול ישאל צרכיו – כגון ברכות דאתה חונן עד ש"ת ואח"כ יתפלל שלש ברכות ראשונות שהן של שבח: רנה זו תפלה – של שבח: בקשה – שאלת צרכיו: אחר אמת ויציב – קודם ג' ראשונות:
כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמיהו, ואעציבו. רב אשי עבד הילולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא, ותבר קמיהו, ואעציבו. אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר. אמר להו: וי לן, דמיתנן. וי לן, דמיתנן. אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך? אמר להו: הי תורה, והי מצוה דמגנו עלן. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: ״אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה״. אימתי, בזמן ש״יאמרו בגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה״. אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה מרבי יוחנן רביה. תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. רבא אמר, כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת, ופטורה מן המעשר. ואיבעית אימא, כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא, אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים, אסור בהנאה, ומועלין בו. רבנן עבדי כמתניתין, רב אשי עביד כברייתא. תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה. שכן מצינו בנביאים הראשונים, שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים. וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו. כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל. כי מטא להתם אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי: הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא? אמר ליה: אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב ״בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם״, וכי מאחר דלא עבר היאך ישב? אלא לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב — נתישבה. וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב — לא נתישבה. רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא, ועד בי כיפי. ואמרי לה עד בי דורא. תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר: סימן לדבר, ״תכין לבם תקשיב אזנך״. תניא אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור — היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו — אדם מניחו בזוית זו, ומוצאו בזוית אחרת. וכל כך למה? מפני כריעות והשתחויות. אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר: ״וכוין פתיחן ליה וגו׳״. יכול יתפלל אדם כל היום כולו — כבר מפורש על ידי דניאל: ״וזמנין תלתא וגו׳״. יכול משבא לגולה הוחלה — כבר נאמר: ״די הוא עבד מן קדמת דנא״. יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה — תלמוד לומר: ״(לקבל) [נגד] ירושלם״. יכול יהא כוללן בבת אחת — כבר מפורש על ידי דוד, דכתיב: ״ערב ובקר וצהרים וגו׳״. יכול ישמיע קולו בתפלתו — כבר מפורש על ידי חנה, שנאמר: ״וקולה לא ישמע״. יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל — כבר מפורש על ידי שלמה, שנאמר: ״לשמע אל הרנה ואל התפלה״. ״רנה״ זו תפלה, ״תפלה״ זו בקשה. אין אומר דבר בקשה אחר ״אמת ויציב״. אבל אחר התפלה, אפילו כסדר ודוי של יום הכפורים אומר. איתמר נמי, אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו ב״שומע תפלה״, אם בא לומר אחר תפלתו — אפילו כסדר של יום הכפורים אומר. אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. ״וחנה היא מדברת על לבה״ — מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. ״רק שפתיה נעות״ — מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. ״וקולה לא ישמע״ — מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. ״ויחשבה עלי לשכרה״ — מכאן ששכור אסור להתפלל. ״ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו׳״. אמר רבי אלעזר: מכאן לרואה בחברו
ברכות לא.