הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נד:מסכת ברכות54b
עבדי להון נקירותא – מערות מעברות נחל ארנון עמק עמוק בין ב' הרים גבוהים והיו ישראל צריכים לעבור באותו עמק עשו אמוריים מערות בצדי ההרים ונחבאו שם: וטשו – נחבאו: מסגי – עובר: ממיך טורי – משפיל הרים ומתפשטין זה לצד זה עד שהעמק שוה: חזו דמא – כשחזרו ההרים למקומן: ואשד – ושפך: אשר נטה לשבת ער – ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חברו ההר אשר לצד עבר מואב ושם ארץ מואב ער: שעמדו – באויר: לא נתך ארצה – לא הגיע לארץ אלא עמדו באויר: מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי – עוג חשב כן בלבו מחנה ישראל תלתא פרסי דכתיב (במדבר ל״ג:מ״ט) ויחנו מבית הישימות עד אבל השטים ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי אורכא ותלתא פרסי פותיא (עירובין פ"ה ד' נה:): קמצי – נמלים: שרבבת – לשון אשתרבובי אשתרבוב ירדו וגדלו למטה: משה כמה הוי עשר אמין – שהרי הוא הקים את המשכן ודרשי' הקים את עצמו לקומת המשכן וכתיב ביה עשר אמות אורך הקרש (שמות ל״ו:כ״א): שוור – קפץ למעלה: בקרסוליה – קבילי"א בלע"ז: וידי משה כבדים – ואינו יכול לפושטן כל היום אלא אם כן תומכים בזרועותיו ויקחו אבן וישימו תחתיו: תחתיה – משמע במקומה ואי אפשר זו אלא על ידי בליעה: דאמר ברוך דיין האמת – תירוצא הוא: זוכר את הצדיקים – שזכר את אברהם: כיון דפותיה ורומה כי הדדי הוו – ואין נפילה ניכרת בה אם לא נבלעה משום הכי אבלעה והוא דרך נפילה לחומה כזו: צריכין להודות – כשיוצאין מן הסכנה: וירוממוהו בקהל עם – בסוף פרשת המזמור: ואתפח – נתרפא: בגדתאה – שם עירו בגדד היא עיר החשובה שבבבל משחרבה בבל: שימור – מן המזיקין: חולה – שהורע מזלו לפיכך השד מתגרה בו וכן חיה אשה שילדה וכן אבל: חתן וכלה ותלמידי חכמים – מקנאתו מתגרה בהם: והמאריך על שלחנו – שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים: והמאריך בבית הכסא – רפואה היא לו:
להון נקירתא וטשו בהון. אמרי: כי חלפי ישראל הכא — נקטלינון, ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו. כיון דאתא ארון, אדבקו טורי בהדי הדדי, וקטלינון, ונחת דמייהו לנחלי ארנון. כי אתו את והב, חזו דמא דקא נפיק מביני טורי. אתו ואמרי להו לישראל ואמרו שירה. היינו דכתיב: ״ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב״. אבני אלגביש. מאי אבני אלגביש? תנא: אבנים שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש. עמדו על גב איש — זה משה, דכתיב: ״והאיש משה ענו מאד״, וכתיב: ״ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה״. ירדו על גב איש — זה יהושע, דכתיב: ״קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו״, וכתיב: ״ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורן וה׳ השליך עליהם אבנים גדלות״. אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, גמרא גמירי לה. אמר מחנה ישראל כמה הוי — תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה, ונחית בצואריה. הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה. והיינו דכתיב: ״שני רשעים שברת״. וכדרבי שמעון בן לקיש. דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב ״שני רשעים שברת״ — אל תקרי ״שברת״ אלא ״שרבבת״. משה כמה הוה — עשר אמות, שקיל נרגא בר עשר אמין, שוור עשר אמין, ומחייה בקרסוליה וקטליה. ואבן שישב עליה משה — דכתיב: ״וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה״. ואשתו של לוט — שנאמר: ״ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח״. וחומת יריחו שנבלעה — דכתיב: ״ותפל החומה תחתיה״. בשלמא כולהו — ניסא, אלא אשתו של לוט פורענותא הוא! — דאמר ״ברוך … דיין האמת״. והא ״הודאה ושבח״ קתני! תני: על לוט ועל אשתו מברכים שתים. על אשתו אומר ״ברוך … דיין האמת״, ועל לוט אומר ״ברוך … זוכר את הצדיקים״. אמר רבי יוחנן: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, זוכר את הצדיקים, שנאמר: ״ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳״. וחומת יריחו שנבלעה. וחומת יריחו נבלעה? והא נפלה, שנאמר: ״ויהי כשמע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפל החומה תחתיה״! — כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו, משום הכי אבלעה בלועי. אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן? — דכתיב: ״יורדי הים באניות וגו׳ המה ראו מעשי ה׳״. ואומר: ״ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות״, ואומר: ״יחוגו וינועו כשכור״, ואומר: ״ויצעקו אל ה׳ בצר להם וממצוקתיהם יוציאם״, ואומר: ״יקם סערה לדממה״, ואומר: ״וישמחו כי ישתקו״, ואומר: ״יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם״. הולכי מדברות מנלן? דכתיב: ״תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו … ויצעקו אל ה׳ … וידריכם בדרך ישרה … יודו לה׳ חסדו״. מי שחלה ונתרפא, דכתיב: ״אוילים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו. כל אכל תתעב נפשם וגו׳ ויזעקו אל ה׳ בצר להם וגו׳ ישלח דברו וירפאם וגו׳ יודו לה׳ חסדו״. מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן? — דכתיב: ״ישבי חשך וצלמות וגו׳ כי המרו אמרי אל וגו׳״. ואומר: ״ויכנע בעמל לבם וגו׳״, ואומר: ״ויזעקו אל ה׳ בצר להם״, ואומר: ״יוציאם מחשך וצלמות וגו׳״, ואומר: ״יודו לה׳ חסדו״. מאי מברך? אמר רב יהודה: ״ברוך גומל חסדים טובים״. אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: ״וירוממוהו בקהל עם וגו׳״. מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ״ובמושב זקנים יהללוהו״. מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנן?! — מי כתיב ״בקהל זקנים״? ״בקהל עם״ כתיב. ואימא בי עשרה שאר עמא, ותרי רבנן! קשיא. רב יהודה חלש ואתפח. על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן. אמרי ליה: ״בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא״. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה! — דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! — לא צריך, דעני בתרייהו ״אמן״. אמר רב יהודה: שלשה צריכין שימור, ואלו הן — חולה, חתן, וכלה. במתניתא תנא: חולה, חיה, חתן, וכלה. ויש אומרים: אף אבל. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה. ואמר רב יהודה: שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם. המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו, והמאריך בבית הכסא. והמאריך בתפלתו מעליותא היא? והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
ברכות נד: