הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לח.מסכת ברכות38a
כעבין – ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה: כלמודין – כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ודוגמתו שנינו במועד קטן (פ"ב דף יב.) עושה לו למודין לוחין לבור של יין לכסותו: זיעה בעלמא הוא – ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ: וחומץ ספוניות – סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן חומץ: מחייב קרן וחומש – לשותה ממנו בשוגג: ור' יהושע פוטר – דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד והיינו כמר בר רב אשי: טרימא מהו – מה מברכין עליו ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק: לא הוה אדעתא דרבא – לא היה מבין מהו שואל: א"ל – רבינא לההוא מרבנן איזו טרימא אתה שואל: דקורטמי – כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין: או דשומשמי – להוציא שמנן: או דפורצני – כתישת ענבים לתת לתוך החרצנים מים לעשות תמד: א"ל רבא חשילתא קא אמרת – מתוך דברי רבינא הבין רבא את השאלה א"ל דבר מעוך שאלתני כמו ביעי חשילתא דשחיטת חולין (דף צג.): מותר לעשות מהן טרימא – שאינו מפסידה אלמא דבמילת' קאי וכיון דהכי הוא מברכין עליה ב"פ העץ: והלכתא – ל"ג ומהלכות גדולות הוא: שתיתא – מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים: עבה לאכילה עבידא – ובמילת' קיימא: שבוחשין – מגיסין בכף לערבו יפה במימיו: זיתום המצרי – מפורש במסכת פסחים (דף מב:): וכל המשקים שותה – אלמא לאכילה מכוין ורפואה ממילא הויא הכא נמי לאכילה מכוין כו': ה"ג וצריכא דרב ושמואל – ואע"ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה: ה"ג דסד"א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי ברכה קמ"ל כיון דמתהני מיניה. שהרי מאכל הוא בעי ברוכי: והלכתא – ל״ג ומהלכות גדולות הוא: דאפיק משמע – שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו: דכתיב אל מוציאם ממצרים – וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו: המוציא לך מים – וכבר הוציא: ורבי נחמיה סבר דמפיק משמע – שעתיד להוציא דכתיב המוציא אתכם וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר: דאפיקית יתכון – שאני הוא שהוצאתי אתכם:
— חייבין, כלמודין — פטורים. אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה? אמר ליה: מי סברת נהמא הוא?! גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה ״בורא מיני מזונות״. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה ״המוציא לחם מן הארץ״, ושלש ברכות. אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא — ״לחם עוני״ קרינן ביה. ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה ״שהכל נהיה בדברו״. מאי טעמא? — זיעה בעלמא הוא. כמאן? — כי האי תנא דתנן דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות, ושאר מי פירות של תרומה — רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: טרימא מהו? לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה. יתיב רבינא קמיה דרבא, אמר ליה: דשומשמי קא אמרת, או דקורטמי קא אמרת, או דפורצני קא אמרת? אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה, אמר ליה: חשילתא ודאי קא אמרת, ואדכרתן מלתא הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא, ואסור לעשות מהן שכר. והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא — מברכין עלוייהו ״בורא פרי העץ״. מאי טעמא? — במלתייהו קיימי כדמעיקרא. שתיתא, רב אמר ״שהכל נהיה בדברו״, ושמואל אמר ״בורא מיני מזונות״. אמר רב חסדא, ולא פליגי: הא בעבה, הא ברכה. עבה לאכילה עבדי לה, רכה לרפואה קא עבדי לה. מתיב רב יוסף: ושוין שבוחשין את השתות בשבת ושותין זיתום המצרי. ואי סלקא דעתך לרפואה קא מכוין, רפואה בשבת מי שרי?! אמר ליה אביי: ואת לא תסברא? והא תנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת, וכל המשקין שותה. אלא מה אית לך למימר — גברא לאכילה קא מכוין, הכי נמי גברא לאכילה קא מכוין. לישנא אחרינא: אלא מה אית לך למימר — גברא לאכילה קא מכוין, ורפואה ממילא קא הויא? הכי נמי לאכילה קא מכוין, ורפואה ממילא קא הויא. וצריכא דרב ושמואל. דאי מהאי, הוה אמינא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא, אבל הכא, כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין — לא לבריך עלויה כלל. קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. שעל הפת הוא אומר ״המוציא״ וכו׳. תנו רבנן: מה הוא אומר? — ״המוציא לחם מן הארץ״. רבי נחמיה אומר: ״מוציא לחם מן הארץ״. אמר רבא: ב״מוציא״ כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע, דכתיב: ״אל מוציאם ממצרים״. כי פליגי ב״המוציא״, רבנן סברי המוציא דאפיק משמע, דכתיב: ״המוציא לך מים מצור החלמיש״. ורבי נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע, שנאמר: ״המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים״. ורבנן? — ההוא הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל: כד מפיקנא לכו, עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים, דכתיב: ״וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא״. משתבחין ליה רבנן לרבי זירא [את] בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא. אמר להם: לכשיבא לידכם הביאוהו לידי. זמנא חדא איקלע לגביה אפיקו ליה ריפתא, פתח ואמר ״מוציא״. אמר: זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא?! בשלמא אי אמר ״המוציא״
ברכות לח.