הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לח:מסכת ברכות38b
אשמעינן טעמא – פירושא דקרא כמו שפירשנוהו ולמדנו פירושו: ואשמעינן הלכה כרבנן – דהמוציא דאפיק הוא: מאי קמשמע לן – הכל מודים בזו: אף ירקות שנשתנו כו' – ואפילו הכי במילתייהו קיימי ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה: שלקות – כל ירק שלוק: דרש רב חסדא – כך: משום רבינו – רב: שלקות אומר בורא פרי האדמה ורבותינו כו' ומאן נינהו עולא אמר רבי יוחנן שהכל – הרי הדבר במחלוקת: ואני אומר – ליישב דבריהם שאינן חלוקין יש מהן פרי האדמה ויש מהן שהכל: כל – ירק הנאכל חי שתחלתו ב"פ האדמה שלקו אפקיה ממלתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי: וכל – ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחלתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך: שלקו – והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי האדמה: דרש רב נחמן – כך: משום רבינו – שמואל: שלקות מברך בורא פרי האדמה וחברינו כו' – רב נחמן חשוב ולא קרי לעולא רבותינו: אמר שלקות שהכל ואני אומר – שהם חלוקין בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ודברי שמואל ודברי ר' יוחנן בכל מיני ירקות הן וחלוקין זה על זה שמואל כר"מ דאמר מבושל קאי במלתיה ור' יוחנן קאי כר' יוסי: יוצאין ברקיק השרוי – במים ידי אכילת מצה של מצוה וקרינן ביה לחם עוני: אבל לא במבושל – דתו לאו לחם איקרי: אפילו ר' יוסי מודה – דלענין ברכה במילתיה קאי: אמר רב נחמן קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין – עולא שאמר משום ר' יוחנן לעיל שהכל למד וקבע שבושו כרבי בנימין עד שנתקעה בלבו ועכשיו אומר בבית המדרש בשם רבי יוחנן: תהי בה ר' זירא – במחלוקת זו שהוזכרה בבית המדרש וכי מה ענין להזכיר דברי ר' בנימין אצל דברי רבי חייא בר אבא במחלוקת בית המדרש הרי אינו כדאי לחלוק עליו: בר מן דין ובר מן דין – לבר משתי ראיות הללו שאמרתי שאין רבי בנימין כלום אצל רבי חייא יש לנו עוד ראיה שלא אמר רבי יוחנן מימיו שלקות שהכל: וא"ל בורא פרי האדמה – אלמא אע"ג דשלקיה קאי במלתיה: שאכל זית מליח – שהיה מלוח זה כמה ימים וקי"ל (פסחים עו.) מליח כרותח: אבל לא כבושין – בירקות של מרור היא שנויה בפרק כל שעה (פסחים דף לט.) לומר שאין יוצאין בהן שלוקין משום מרור אלמא לאו במלתייהו קיימי: שלוק הוי נימוח טפי ממבושל: דבעינן טעם מרור וליכא – אבל לענין ברכה שם פרי עליו:
טעמא, ואשמעינן דהלכתא כרבנן. אלא דאמר ״מוציא״ מאי קא משמע לן? ואיהו דעבד לאפוקי נפשיה מפלוגתא. והלכתא ״המוציא לחם מן הארץ״, דקיימא לן כרבנן, דאמרי דאפיק משמע. ועל הירקות אומר וכו׳. קתני ירקות דומיא דפת — מה פת שנשתנה על ידי האור, אף ירקות נמי שנשתנו על ידי האור. אמר רבנאי משמיה דאביי: זאת אומרת שלקות מברכין עליהן ״בורא פרי האדמה״. ממאי? — מדקתני ירקות דומיא דפת. דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו — רב: שלקות מברכין עליהם ״בורא פרי האדמה״. ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו — עולא משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן ״שהכל נהיה בדברו״. ואני אומר: כל שתחלתו ״בורא פרי האדמה״, שלקו — ״שהכל נהיה בדברו״. וכל שתחלתו ״שהכל נהיה בדברו״, שלקו — ״בורא פרי האדמה״. בשלמא כל שתחלתו ״שהכל נהיה בדברו״ שלקו ״בורא פרי האדמה״ — משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא, אלא כל שתחלתו ״בורא פרי האדמה״ שלקו ״שהכל״, היכי משכחת לה? אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה בתומי וכרתי. דרש רב נחמן משום רבינו, ומנו — שמואל: שלקות מברכין עליהם ״בורא פרי האדמה״. וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומנו — עולא משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן ״שהכל נהיה בדברו״. ואני אומר במחלוקת שנויה. דתניא: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אומר: יוצאים ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נמוח. ולא היא, דכולי עלמא שלקות מברכין עליהן ״בורא פרי האדמה״, ועד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, אלא משום דבעינן טעם מצה, וליכא, אבל הכא אפילו רבי יוסי מודה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם ״בורא פרי האדמה״, ורבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם ״שהכל נהיה בדברו״. אמר רב נחמן בר יצחק: קבע עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת. תהי בה רבי זירא: וכי מה ענין רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא? רבי חייא בר אבא דייק וגמר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא דייק. ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא מהדר. ועוד, בר מן דין ובר מן דין, דההוא תורמסא דשלקי ליה שבע זמנין בקדרה ואכלי ליה בקנוח סעודה, אתו ושאלו לרבי יוחנן, ואמר להו: מברכין עלויה ״בורא פרי האדמה״. ועוד, אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח, וברך עליו תחלה וסוף. אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי — בתחלה מברך עליו ״בורא פרי העץ״, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש. אלא אי אמרת שלקות לאו במילתייהו קיימי, בשלמא בתחלה מברך עליו ״שהכל נהיה בדברו״ — אלא לבסוף מאי מברך? דילמא ״בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא״. מתיב רב יצחק בר שמואל: ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח — יוצא בהן ובקלח שלהן, אבל לא כבושין, ולא שלוקין, ולא מבושלין. ואי סלקא דעתך במילתייהו קאי — שלוקין אמאי לא? שאני התם, דבעינן טעם מרור, וליכא. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: רבי יוחנן היכי מברך על זית מליח? כיון דשקילא לגרעיניה
ברכות לח: