הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כד.מסכת ברכות24a
כל לנטורינהו טפי עדיף – להו מבזיוני כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני: בכובע – הוא הכיס שלהם: למורשא דכובע – שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס והוא כמורשא: צייר להו בכילתא – ביריעה הפרוסה סביבו' מטתו קושרן: ומפיק למורשהון לבר – בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה היה הופך לצד החוץ ולא לצד המטה: אשרשיפא – ספסל: יום טבילה הוה – יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו: ולאגמורן הלכה למעשה – מה שצוני להביאם לו לא עשה אלא ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל: ואפילו אשתו עמו – שיחזיר פניו דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש: אשתו כגופו – ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי: בשלמא לרב יוסף – דאמר אשתו היא דשריא אבל אחר לא מתרץ להו למתניתא הא באשתו הא באחר והא דקתני בני ביתו אינו אשתו: היה ישן במטה ובני ביתו – ואשתו בכלל ביתו: לדידי נמי – בין אשתו בין אחר פלוגתא דהני תנאי היא: הא איכא עגבות – דנגעי אהדדי: וקוצה חלתה ערומה – ואף על פי שערום אסור לברך אשה יושבת מותרת שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע: אבל לא האיש – מפני שהביצים והגיד בולטין ונראין ואף על פי שמגולות עגבותיו והיינו סייעתא: כגון שהיו פניה טוחות – דבוקות ומכוסות בקרקע טוחות משמע לשון שעיעות טיח חלק שאינה בולטת אפלטיירש"א בלע"ז: בת שלש ובן תשע – שהוא זמן שהן באין לכלל ביאה: בת י"א ובן י"ב – זמן שהן באות לכלל שערות ושדיהן נכונים שמשם ואילך באות לכלל [ביאה] שאדם מתאוה להן: התם אמר רבא – גבי תפילין תחת מראשותיו דקאמר שמואל אפי' אשתו עמו הלכה כשמואל: הכא – גבי שנים שהם ישנים דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי: מחתא מחתינהו – באריגה אחת ארגתם: יצא שערו בבגדו – שנקב בגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב מהו מי הוי ערוה לקרות ק"ש כנגדו או לא: שער שער – כלומר מה בכך: לאסתכולי בה – אם אשת איש היא: תכשיטין שבפנים – כומז דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן ונוקבין כותלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים ותוחבין אותו כדי שלא יזדקקו להן זכרים: עם תכשיטין שבחוץ – אצעדה וצמיד הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין: לאשתו ולק"ש – אם טפח מגולה בה לא יקרא ק"ש כנגדה: שוק – באשת איש: ערוה – להסתכל וכן באשתו לק"ש: גלי שוק – וכתיב בתריה תגל ערותך: קולך ערב – מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא: התולה תפיליו – ביתד יתלו חייו: דורשי רשומות – קשרים וסתומים הכלולים בתורה דורשי חמורות גרסינן והיא היא: זה התולה תפיליו – שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו: ברצועה – והקציצה למטה גנאי הוא להם אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד והרצועה למטה: בכיסתא תלה – בתוך תיקן היו ותלה התיק: שגיהק – ריט"ייר בלע"ז פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחה כריח המאכל שאכל: פיהק – באליי"ר בלע"ז חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה: ונתעטש – שטרנוד"ר בלע"ז ויש שדורשים גיהק נוטריקון גו הקים שטריליי"ר פיהק פיו הקים: ורק – ע"ג קרקע:
לנטורינהו טפי עדיף. והיכא מנח להו? אמר רבי ירמיה: בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו. והא תני רבי חייא: מניחן בכובע, תחת מראשותיו! דמפיק ליה למורשא דכובע לבר. בר קפרא צייר להו בכילתא, ומפיק למורשהון לבר. רב שישא בריה דרב אידי מנח להו אשרשיפא, ופריס סודרא עילוייהו. אמר רב המנונא בריה דרב יוסף: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא, ואמר לי: זיל אייתי לי תפילין. ואשכחתינהו בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו. והוה ידענא דיום טבילה הוה, ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד. בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: שנים שישנים במטה אחת, מהו שזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע, וזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע? אמר ליה: הכי אמר שמואל: ואפילו אשתו עמו. מתקיף לה רב יוסף: אשתו ולא מיבעיא אחר?! אדרבה, אשתו כגופו, אחר לאו כגופו. מיתיבי: שנים שישנים במטה אחת — זה מחזיר פניו וקורא, וזה מחזיר פניו וקורא. ותניא אחריתי: הישן במטה, ובניו ובני ביתו בצדו, הרי זה לא יקרא קריאת שמע, אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהן. ואם היו בניו ובני ביתו קטנים — מותר. בשלמא לרב יוסף לא קשיא, הא אשתו, והא באחר. אלא לשמואל קשיא? אמר לך שמואל: לרב יוסף מי ניחא? והתניא היה ישן במטה, ובניו ובני ביתו במטה — לא יקרא קריאת שמע אלא אם כן היתה טליתו מפסקת ביניהן. אלא מאי אית לך למימר — אשתו לרב יוסף תנאי היא, לדידי נמי תנאי היא. אמר מר: זה מחזיר פניו וקורא קריאת שמע. והא איכא עגבות! מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: עגבות אין בהם משום ערוה. לימא מסייע ליה לרב הונא: האשה יושבת, וקוצה לה חלתה ערומה, מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע, אבל לא האיש. תרגמה רב נחמן בר יצחק: כגון שהיו פניה טוחות בקרקע. אמר מר: אם היו בניו ובני ביתו קטנים, מותר: ועד כמה? אמר רב חסדא: תינוקת בת שלש שנים ויום אחד, ותינוק בן תשע שנים ויום אחד. איכא דאמרי: תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד. אידי ואידי עד כדי ״שדים נכנו ושערך צמח״. אמר ליה רב כהנא לרב אשי: התם אמר רבא: אף על גב דתיובתא דשמואל, הלכתא כוותיה דשמואל. הכא מאי? אמר ליה: אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו? אלא היכא דאיתמר — איתמר, והיכא דלא איתמר — לא איתמר. אמר ליה רב מרי לרב פפא: שער יוצא בבגדו מהו? קרא עליה: שער, שער. אמר ר׳ יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה, והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים — לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורף. אלא באשתו ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר: ״גלי שוק עברי נהרות״, וכתיב: ״תגל ערותך וגם תראה חרפתך״. אמר שמואל: קול באשה — ערוה, שנאמר: ״כי קולך ערב ומראך נאוה״. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר: ״שערך כעדר העזים״. אמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו. מיתיבי: התולה תפיליו יתלו לו חייו! דורשי חמורות אמרו: ״והיו חייך תלאים לך מנגד״, זה התולה תפיליו. לא קשיא הא ברצועה. הא בקציצה. ואיבעית אימא: לא שנא רצועה ולא שנא קציצה — אסור. וכי תלה רבי — בכיסתא תלה. אי הכי מאי למימרא? מהו דתימא תיבעי הנחה כספר תורה — קא משמע לן. ואמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש ורק
ברכות כד.