הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נ.מסכת ברכות50a
אף ברכו – שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים: תנינא – סיעתא לשמואל: ששה נחלקין – אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן: עד עשרה – כלומר וכן ז' וכן ח' לשתי חבורות וכן ט' לשתי חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם עשרים: ה"ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין – אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי: אלא לאו ש"מ – אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה נחלקין אלא לאו ש"מ אף ברכו ש"מ: תנ"ה – דמתני' אף ברכו קאמר: והנקדנין – דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל: ומטובו הרי זה בור – שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים: בשאלה שאני – שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה: הרחב פיך – לשאול כל תאותך: חיים ה"ז בור – דהוציא עצמו מן הכלל: מתני איפכא – חיים עדיף שכולל את כל באי עולם: נברך שאכלנו משלו – משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו: למי שאכלנו משלו – משמע מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית: התם מוכחא מילתא – דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין: כדתנן על המזון שאכלנו – ולא קתני משלו: ואידך – עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות דרשינן: הלכה כר"ע – בבהמ"ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא: מברכינן תלתא תלתא – ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל ג' וג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם ולקמן פריך וניפקו בברכה דריש גלותא: שמע ריש גלותא – אם היו מזמנין י' י' היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע אפ"ה ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע: ובריך לדעתיה – לעצמו בלא זימון: למפרע – משבירך וידי זמון לא יצא: פתיא – כלי חרס כדאמר (ע"ז ד' לג:) הני פתיותא דבי מכסי: בהדי פלוגתא למה לך – טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל שאף ר"ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך: מתני' אינן רשאין ליחלק – דאיתחייבו להו בזמון: וכן ד' – אין הג' מזמנין והיחיד יחלק מהם דאיהו נמי איקבע בחובת זמון: ששה נחלקים – כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן: עד עשרה – אבל עשרה אין נחלקים דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם עד שיהא עשרים ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות: גמ' ג' שבאו משלש חבורות – וכדמסיים רב חסדא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם בכל חבורה ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים:
״ברכו״, ומכל מקום ״נברך״ עדיף, דאמר רב אדא בר אהבה, אמרי בי רב, תנינא: ששה נחלקין עד עשרה. אי אמרת בשלמא ״נברך״ עדיף — משום הכי נחלקין, אלא אי אמרת ״ברכו״ עדיף — אמאי נחלקין! אלא לאו שמע מינה ״נברך״ עדיף. שמע מינה. תניא נמי הכי: בין שאמר ״ברכו״ בין שאמר ״נברך״ — אין תופסין אותו על כך, והנקדנין תופסין אותו על כך. ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו. כיצד? רבי אומר: ״ובטובו״ — הרי זה תלמיד חכם, ״ומטובו״ — הרי זה בור. אמר ליה אביי לרב דימי: והכתיב: ״ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם״! — בשאלה שאני. בשאלה נמי, הכתיב: ״הרחב פיך ואמלאהו״! — ההוא, בדברי תורה כתיב. תניא, רבי אומר: ״בטובו חיינו״ — הרי זה תלמיד חכם, ״חיים״ — הרי זה בור. נהרבלאי מתני איפכא, ולית הילכתא כנהרבלאי. אמר רבי יוחנן: ״נברך שאכלנו משלו״ — הרי זה תלמיד חכם, ״למי שאכלנו משלו״ — הרי זה בור. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והא אמרינן ״למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו״. אמר ליה: התם מוכחא מילתא, מאן עביד ניסי — קודשא בריך הוא. אמר רבי יוחנן: ״ברוך שאכלנו משלו״ — הרי זה תלמיד חכם, ״על המזון שאכלנו״ — הרי זה בור. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לא אמרן אלא בשלשה, דליכא שם שמים, אבל בעשרה, דאיכא שם שמים — מוכחא מילתא, כדתנן: כענין שהוא מברך, כך עונין אחריו: ״ברוך ה׳ אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו״. אחד עשרה, ואחד עשרה רבוא. הא גופא קשיא, אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, אלמא כי הדדי נינהו, והדר קתני במאה אומר, באלף אומר, ברבוא אומר! אמר רב יוסף: לא קשיא, הא רבי יוסי הגלילי, הא רבי עקיבא. דתנן, רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכין, שנאמר: ״במקהלות ברכו אלהים״. אמר רבי עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת וכו׳. ורבי עקיבא, האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא, היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים — שנאמר: ״במקהלות ברכו אלהים ה׳ ממקור ישראל״. ואידך? מ״מקור״ נפקא. אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא. רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא. קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה. אמר ליה רבינא: לא צריכת, הכי אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא. אמר רבא: כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא, מברכינן שלשה שלשה. וליברכו עשרה עשרה! — שמע ריש גלותא ואיקפד. וניפקו בברכתא דריש גלותא! — איידי דאוושו כולי עלמא, לא שמעי. אמר רבה תוספאה: הני שלשה דכרכי רפתא בהדי הדדי, וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה — אינון נפקין בזמון דידיה, איהו לא נפיק בזמון דידהו — לפי שאין זמון למפרע. רבי ישמעאל אומר. רפרם בר פפא אקלע לבי כנישתא דאבי גיבר, קם קרא בספרא ואמר ״ברכו את ה׳״, ואשתיק, ולא אמר ״המבורך״. אוושו כולי עלמא: ״ברכו את ה׳ המבורך״. אמר רבא: פתיא אוכמא, בהדי פלוגתא למה לך? ועוד, הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל. מתני׳ שלשה שאכלו כאחת — אינן רשאין ליחלק. וכן ארבעה, וכן חמשה. ששה — נחלקין, עד עשרה. ועשרה — אין נחלקין, עד עשרים. שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו — הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו — אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מברכין. גמ׳ מאי קא משמע לן? תנינא חדא זימנא, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן! הא קא משמע לן, כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל: שלשה שישבו לאכול כאחת, ועדין לא אכלו — אינן רשאין ליחלק. לישנא אחרינא: אמר רבי אבא אמר שמואל, הכי קתני: שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו, אינן רשאין ליחלק. אי נמי כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא: שלשה שבאו משלש חבורות, אינן רשאין ליחלק. אמר רב חסדא: והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם. אמר רבא:
ברכות נ.