הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ו.מסכת ברכות6a
לוא הקשבת – לשון המתנה היא: למצותי – בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד: לראות – כל השדים העומדים לפניו: כי כסלא לאוגיא – כשורת חפירה המקפת האוגיא שעושין תחת הגפנים כמו ששנינו (מ"ק דף ב) אין עושין אוגיות לגפנים לאסוף שם מים להשקות הגפן. כסלא הוא תלם של מענה המקפת סביב סביב את תל האוגיא והגפן נטוע בתל ובריש נדרים (דף ו ב) הדין אוגיא להוי פאה: האי דוחקא דהוי בכלה – פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה ודומה להם כיושבים דחוקים: הני ברכי דשלהי – ברכים עייפים: מאני דרבנן דבלו – בגדי התלמידים שבלים מהר והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם: מחופיא דידהו – באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם. חופיא לשון חופף ומפספס (שבת דף נ) פריי"ר בלע"ז: שלייתא דשונרתא – שליית הולד של חתול נקבה: בוכרתא – הבכורה לאמה: בת בוכרתא – ואף אמה היתה בכורה: ולימלי עיניה מניה – ישים ממנה מעט בעיניו. כל לשון נתינה בעין קורהו בלשון גמרא לשון מלוי לפי שבדבר מועט הוא מלא: גובתא דפרזלא – קנה חלול של ברזל: ולחתמיה – לקנה: בגושפנקא דפרזלא – בחותם של ברזל דבמידי דצייר וחתים לית להו רשותא כדאמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין (דף קה ב): במקום רנה – בבהכ"נ ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב: בעדת אל – בבית מועד שלו: ומנין לעשרה וכו' – עדה קרויה בעשרה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר י״ד:כ״ז) יצאו כלב ויהושע: בקרב אלהים ישפוט – ואין בית דין קרוים אלהים אלא בג' בפ"ק דסנהדרין (דף ג ב ): ויקשב ה' – ממתין להם שם: אשר אזכיר את שמי – אשר יזכר שמי על מצותי ודברי: אבא אליך – לשון יחיד הוא: מכתבן מלייהו – כדכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו (סיפא דקרא): קדמה שכינה ואתיא – קודם שיהיו כל העשרה: נצב בעדת אל – מעיקרא משמע: עד דיתבי – כדכתיב ישפוט בשעת המשפט: עוז לעמו – ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו וגו' ויראו ממך: מה כתיב בהו – בשלמא בתפילין דידן כתיב שמע (דברים ו) והיה אם שמוע (שם יא) קדש לי כל בכור (שמות י״ג:ב׳) והיה כי יביאך (שם) פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקב"ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו: האמרת – לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און (תהילים צ״ד:ד׳) ישתבחו: בשאר בתי מאי – שהרי ארבעה בתים הם:
כי כסלא לאוגיא. - כעין תלמים המקיפין את הערוגה כדאמרינן בריש נדרים (דף ו:) הדין אוגיא להוי פאה: חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות - כלומר עם אחרים אבל בספר לבדו נכתבין כדאמרינן וכל מעשיך בספר נכתבין (אבות פרק ב) כ"ש מדה טובה: אלו תפילין שבראש - לפי שיש בהן רוב שם של שדי שהשי"ן כתובה בקמט שבבתים והדלי"ת ברצועות. ותימא משבת פרק במה מדליקין (שבת דף כח ב) דקאמר מן המותר בפיך ולא מפיק רצועות מתורת ה' בפיך. ועוד דבפ' בתרא דמגילה (דף כו ב) קרי לרצועות תשמישי קדושה בעלמא. אלא י"ל אלו תפילין שבראש לפי שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו אבל תפילין של יד מכוסין דכתיב (שמות י״ג:ט׳) לך לאות על ידך ולא לאחרים לאות: מי כעמך ישראל - זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי:
רבי יוסי ברבי חנינא: זוכה לברכות הללו, שנאמר: ״לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים. ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך״ וגו׳. תניא, אבא בנימין אומר: אלמלי נתנה רשות לעין לראות — אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. אמר אביי: אינהו נפישי מינן, וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא. אמר רב הונא: כל חד וחד מינן, אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה. אמר רבא: האי דוחקא דהוי בכלה — מנייהו הוי. הני ברכי דשלהי — מנייהו. הני מאני דרבנן דבלו — מחופיא דידהו. הני כרעי דמנקפן — מנייהו. האי מאן דבעי למידע להו לייתי קיטמא נהילא, ונהדר אפורייה, ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא. האי מאן דבעי למחזינהו, ליתי שלייתא דשונרתא אוכמתא בת אוכמתא בוכרתא בת בוכרתא, וליקליה בנורא, ולשחקיה, ולימלי עיניה מניה, וחזי להו. ולשדייה בגובתא דפרזלא, ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא, דילמא גנבי מניה, ולחתום פומיה, כי היכי דלא ליתזק. רב ביבי בר אביי עבד הכי, חזא ואתזק, בעו רבנן רחמי עליה, ואתסי. תניא, אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: ״לשמע אל הרנה ואל התפלה״. במקום רנה — שם תהא תפלה. אמר רבין בר רב אדא, אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת — שנאמר: ״אלהים נצב בעדת אל״. ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם — שנאמר: ״אלהים נצב בעדת אל״. ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם, שנאמר: ״בקרב אלהים ישפט״. ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם — שנאמר: ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳״ וגו׳. מאי ״ולחשבי שמו״? אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס, ולא עשאה — מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו — שנאמר: ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך״. וכי מאחר דאפילו חד, תרי מבעיא?! תרי — מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, חד — לא מכתבן מליה בספר הזכרונות. וכי מאחר דאפילו תרי, תלתא מבעיא?! מהו דתימא: דינא שלמא בעלמא הוא, ולא אתיא שכינה, קמשמע לן דדינא נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפילו תלתא, עשרה מבעיא?! עשרה — קדמה שכינה ואתיא. תלתא — עד דיתבי. אמר רבי אבין בר רב אדא, אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין שנאמר: ״נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו״. ״בימינו״ — זו תורה, שנאמר: ״מימינו אש דת למו״, ״ובזרוע עזו״ — אלו תפילין, שנאמר: ״ה׳ עז לעמו יתן״. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל — דכתיב: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״. ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב: ״את ה׳ האמרת היום״. וכתיב: ״וה׳ האמירך היום״, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם״, שנאמר ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי? אמר ליה: ״כי מי גוי גדול״, ״ומי גוי גדול״, ״אשריך ישראל״, ״או הנסה אלהים״, ״ולתתך עליון״. אי הכי, נפישי להו טובי בתי? אלא: ״כי מי גוי גדול״ ״ומי גוי גדול״ דדמיין להדדי — בחד ביתא, ״אשריך ישראל״ ״ומי כעמך ישראל״ — בחד ביתא, ״או הנסה אלהים״ — בחד ביתא, ״ולתתך עליון״ — בחד ביתא.
ברכות ו.