הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סג.מסכת ברכות63a
ואימא הר הבית דאסור במנעל – ילפינן רקיקה מיניה לאיסורא בקל וחומר אבל בית הכנסת דשרי במנעל לא נילף רקיקה להתירה דרקיקה מאיסא אלא ילפינן מקפנדריא לאיסורא: ויברכו שם כבודך – בשכמל"ו עונים והמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלומר הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילים לעוה"ב שכולו ארוך: על כל הברכות – בסוף ברכה אחרונה: תהלה אחת – שיענו פעם אחת בשכמל"ו: וכי תימא בועז מדעתיה עבד – ולא גמרינן מיניה: תא שמע – דגמרינן ממלאך שאמר לגדעון: וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון – כלומר לא שאל בשלומו ולא ברכו אלא בשליחות קאמר מאת המקום לבשרו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה: תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך – אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה': מסיפיה לרישיה כו' – אם באת לדרשו למקרא זה יש לך לדרשו יפה בין בכתיבתו בין בהפוך: מרישיה לסיפיה עת לעשות לה' משום הפרו – עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו משום דהפרו תורתך: מסיפיה לרישיה – הפרו תורתו עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל (מלכים א י״ח:ז׳) שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא: בשעת המכניסים – שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים: פזר – אתה לשנות לתלמידים: בשעת המפזרים – שהגדולים שבדור מרביצים תורה: כנס – אתה ולא תטול שררה עליהם דאף זו לכבוד שמים היא לאחוז במדת הענוה וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך: ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס – ואל תטיל דברי תורה לבזיון: הפרו תורתך – מלפזרה בשעה שהכנוס לשם שמים: הכי גרסינן זלת קבוץ קנה מינה – אם ראית פרקמטיא בזול קבוץ וקנה מינה ואסוף שסופה להתיקר: פשיטא – הא דאביי למה לי פשיטא שלא יורה אדם הלכה בפני רבו למה ליה לאביי למשמע מכללא: בששניהן שוין – אם באת במקום תלמיד חכם ואינך גדול ממנו אל תטול עטרה לדרוש במקומו: בכל דרכיך – אפילו לעבור עבירה: דעהו – תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה: מחטא דתלמיותא – ברושי"ד שלגבויי"ש שהתפירו' עשויות שורות שורות כתלמי מענה: להתרועע – להתרוצץ: אפוטרופוס – מכניס ומוציא נכסיו: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף שנצרך לו על ידי אשתו – שנעשית סוטה: ה"ג ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וכתיב והביא האיש את אשתו: איש את קדשיו לו יהיו – שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים: סוף שנצרך להן – שנעשה עני וצריך לכך ליטול מעשר עני: לו יהיו – לעצמו יצטרכו: המשתף שם שמים בצערו – שמברך על הרעה דיין האמת אי נמי שמבקש רחמים מלפניו: בצריך – בצרתך: תועפות – לשון כפילה כדמתרגמינן וכפלת ותעיף (שמות כו): התרפית – מדברי תורה ביום צרה צר כחכה: ואפילו מצוה אחת – אם נתרפה ממנה כשבאה לידו ולא חש להתעסק בה צר כחו: התרפית מכל מקום – אף במצוה אחת משמע: מעבר שנים וכו' – ותנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום בפ"ק דסנהדרין (דף יא:): שגרו אחריו – למחות בידו: כבר בנית – שהגדלת שמנו לומר גדולי הדור הם: והלא עקיבא בן יוסף עשה כן – דתנן ביבמות א"ר עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר שנים בפרק בתרא האשה שהלך בעלה וצרתה (דף קכב.):
הר הבית דאסור במנעל — לילפה ממנעל. אבל בית הכנסת דשרי במנעל, אדיליף ממנעל ולהיתר, נילף מקפנדריא ולאסור! אלא אמר רבא: כי ביתו — מה ביתו, אקפנדריא קפיד אינש, ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש, אף בית הכנסת, קפנדריא הוא דאסיר, רקיקה ומנעל — שרי. כל חותמי ברכות שבמקדש וכו׳. כל כך למה — לפי שאין עונין ״אמן״ במקדש. ומנין שאין עונין אמן במקדש? — שנאמר: ״קומו ברכו את ה׳ אלהיכם מן העולם עד העולם״. ואומר: ״ויברכו את שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה״. יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת, תלמוד לומר: ״ומרומם על כל ברכה ותהלה״, על כל ברכה וברכה — תן לו תהלה. התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו וכו׳. מאי ״ואומר״? וכי תימא בעז מדעתיה דנפשיה קאמר — תא שמע ״ה׳ עמך גבור החיל״. וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון — תא שמע ״אל תבוז כי זקנה אמך״. ואומר: ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״. אמר רבא: האי קרא, מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיה מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש — ״עת לעשות לה׳״, מאי טעם? — משום ״הפרו תורתך״. מסיפיה לרישיה מדריש: ״הפרו תורתך״ מאי טעמא? — משום ״עת לעשות לה׳״. תניא, הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין — פזר. בשעת המפזרים — כנס. ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו — פזר, שנאמר: ״יש מפזר ונוסף עוד״. ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו — כנס, שנאמר: ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״. דרש בר קפרא: זלת — קבוץ קנה מינה, באתר דלית גבר — תמן הוי גבר. אמר אביי: שמע מינה, באתר דאית גבר — תמן לא תהוי גבר. פשיטא! לא נצרכה אלא בששניהם שוין. דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה — ״בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך״. אמר רבא: אפילו לדבר עבירה. דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. מה היא? אמר רב חסדא: מחטא דתלמיותא. תניא, רבי אומר: לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנאמר: ״איש רעים להתרועע״. תניא, רבי אומר: אל ימנה אדם אפטרופוס בתוך ביתו, שאלמלי לא מינה פוטיפר את יוסף אפטרופוס בתוך ביתו — לא בא לאותו דבר. תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה — לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. אמר חזקיה בריה דרבי פרנך אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות — לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר: ״ואיש את קדשיו לו יהיו״, וסמיך ליה ״איש איש כי תשטה אשתו״, וכתיב ״והביא האיש את אשתו״ וגו׳. ולא עוד אלא סוף שנצרך להן, שנאמר: ״ואיש את קדשיו לו יהיו״. אמר רב נחמן בר יצחק: ואם נתנן, סוף מתעשר, שנאמר: ״איש אשר יתן לכהן לו יהיה״, ״לו יהיה״ — ממון הרבה. אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר: כל המשתף שם שמים בצערו — כופלין לו פרנסתו. שנאמר: ״והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך״. רבי שמואל בר נחמני אמר: פרנסתו מעופפת לו כצפור, שנאמר: ״וכסף תועפות לך״. אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר: ״התרפית ביום צרה צר כחכה״. אמר רב אמי בר מתנה אמר שמואל: ואפילו מצוה אחת, שנאמר ״התרפית״ — מכל מקום. אמר רב ספרא: רבי אבהו הוה משתעי: כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש. כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר: הרבה פעמים קריתי לפניו, בספר דניאל. התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף, היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ! אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע — מוטב, ואם לאו — יהא בנדוי.
ברכות סג.