הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נג:מסכת ברכות53b
לא יאותו ממש – שאפילו לא נהנה ממנו מברכין עליו ומאי עד שיאותו עד שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדים סמוך לו ואז מברכים עליו אפי' הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו: בפנס – בעששית: יאותו ממש – עומד בסמוך: וכמה – הוא צריך להיות בסמוך: מלוזמא – משקל: רב יהודה – היה מברך על אור שבבית אדא דיילא ורחוק מביתו היה רב יהודה לטעמיה דלא בעי סמוך: רבא מברך אדבי גוריא בר חמא – סמוך לביתו היה רבא לטעמיה דאמר סמוך בעינן: אין מחזרין על האור – אם אין לו אור א"צ לחזר אחריו: חד עבד בשוגג כב"ש – אע"פ ששגג ונעקר מן המקום ע"י שכחה החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל וברך: חד עבד במזיד – נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך: אנשאי יונה דדהבא – שכחתי יונה של זהב: יונה אינה נצולת אלא בכנפיה – או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה: אכילה מרובה – ד' מילין: בא להם יין אחר המזון – הא פריש לה בגמרא בריש פרקין לב"ש אין ברכת המזון טעונה כוס ולב"ה טעונה כוס: היכי נפיק – קס"ד באחד מן המסובין עסקינן במתני': חטוף ובריך – כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך: במשמע – העונה והמברך במשמע קומו ברכו את ה' אלהיכם בס' עזרא (נחמיה ט׳:ה׳) ואומר ויברכו שם כבודך והיא עניית אמן שבמקדש במסכת תענית (פ"ב דף טז: ולקמן ברכות דף סג.) מפרש קומו ברכו בתחלת ברכה ויברכו שם כבודך (נחמיה ט׳:ה׳) במקום עניית אמן שבמקדש אומר בשכמל"ו: שממהרין למברך – ליתן שכר: אחר תינוקות – כשלומדים ברכות מפי רבן: הואיל ולהתלמד עשויין – שאין מתכוונים לברך אלא ללמד: אבל בעידן מפטרייהו – כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה ובנביא עוני' אחריהן אמן: שמן מעכב את הברכה – שמן שהיו רגילין להביא בסוף הסעודה לסוך אחר הסעודה את הידים אחר מים אחרונים להעביר את זוהמתן: מעכב את הברכה – שאסור לזמן עד שיובא וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקנוח סעודה שמותר לאכלו בלא ברכה עד שיסכוהו: שמן טוב – שיש בו בשמים מעכב את הברכה למי שרגיל בו: הדרן עלך אלו דברים
מברכין על הנר עד שיאותו. אמר רב יהודה אמר רב: לא ״יאותו״ יאותו ממש, אלא כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה, ואפילו בריחוק מקום. וכן אמר רב אשי: בריחוק מקום שנינו. מיתיבי: היתה לו נר טמונה בחיקו, או בפנס, או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת — אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה. בשלמא משתמש לאורה ולא ראה שלהבת משכחת לה — דקיימא בקרן זוית. אלא ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה היכי משכחת לה? לאו דמרחקא?! לא, כגון דעמיא ואזלא. תנו רבנן: גחלים לוחשות — מברכין עליהן, אוממות — אין מברכין עליהן. היכי דמי לוחשות? אמר רב חסדא: כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה. איבעיא להו: ״אוממות״ או ״עוממות״? תא שמע דאמר רב חסדא בר אבדימי: ״ארזים לא עממהו בגן אלהים״. ורבא אמר: ״יאותו״ ממש. וכמה? אמר עולא: כדי שיכיר בין איסר לפונדיון. חזקיה אמר: כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי. רב יהודה מברך אדבי אדא דיילא, רבא מברך אדבי גוריא בר חמא. אביי מברך אדבי בר אבוה. אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזרין על האור כדרך שמחזרים על המצות. אמר רבי זירא: מריש הוה מהדרנא, כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב, אנא נמי לא מהדרנא, אלא אי מקלע לי ממילא — מבריכנא. מי שאכל וכו׳. אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא: מחלוקת בשכח, אבל במזיד, דברי הכל — יחזור למקומו ויברך. פשיטא, ״ושכח״ תנן. מהו דתימא הוא הדין אפילו במזיד, והאי דקתני ״ושכח״ — להודיעך כחן דבית שמאי. קמשמע לן. תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך?! אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה, לכבוד שמים לא כל שכן?! הנהו תרי תלמידי, חד עבד בשוגג כבית שמאי ואשכח ארנקא דדהבא, וחד עבד במזיד כבית הלל ואכליה אריא. רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא, אכל ואשתלי ולא בריך. אמר: היכי אעביד? אי אמינא להו ״אנשאי לברך״, אמרו לי: בריך, כל היכא דמברכת — לרחמנא מברכת. מוטב דאמינא להו: אנשאי יונה דדהבא. אמר להו: אנטרו לי, דאנשאי יונה דדהבא. אזיל ובריך ואשכח יונה דדהבא. ומאי שנא יונה? דמתילי כנסת ישראל ליונה. דכתיב: ״כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ״ — מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה, אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות. עד אימתי הוא וכו׳. כמה שיעור עכול? אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב. וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא מחמת אכילתו. אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא: מי אמר ריש לקיש הכי? והאמר רב אמי אמר ריש לקיש: כמה שיעור עכול? — כדי להלך ארבע מילין! לא קשיא: כאן באכילה מרובה, כאן באכילה מועטת. בא להן יין וכו׳. למימרא דישראל אף על גב דלא שמע כולה ברכה עונה? וכי לא שמע היכי נפיק? אמר חייא בר רב: בשלא אכל עמהן, וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשלא אכל עמהן. אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, חטוף ובריך. וכן אמר רב הונא לרבה בריה: חטוף ובריך. למימרא דמברך עדיף ממאן דעני ״אמן״? והתניא רבי יוסי אומר: גדול העונה ״אמן״ יותר מן המברך. אמר ליה רבי נהוראי: השמים, כן הוא. תדע — שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה, וגבורים יורדין ומנצחין! תנאי היא. דתניא: אחד המברך ואחד העונה ״אמן״ במשמע, אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן. בעא מיניה שמואל מרב: מהו לענות ״אמן״ אחר תינוקות של בית רבן? אמר ליה: אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו — עונין. תנו רבנן: שמן מעכב את הברכה, דברי רבי זילאי. רבי זיואי אומר: אינו מעכב. רב אחא אומר: שמן טוב מעכב. רבי זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא אלא מתניתא ידענא. דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא: ״והתקדשתם״ אלו מים ראשונים, ״והייתם קדשים״ אלו מים אחרונים, ״כי קדוש״ — זה שמן, ״אני ה׳ אלהיכם״ — זו ברכה. הדרן עלך אלו דברים
ברכות נג: