הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כד:מסכת ברכות24b
וממשמש בבגדו – להעביר הכינה העוקצתו: אבל לא היה מתעטף – אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק: על סנטרו – מנטו"ן בלע"ז שלא תראה פתיחת פיו: הרי זה מקטני אמנה – כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה: הרי זה מנביאי השקר – דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א י״ח:כ״ח): המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח וי"א ניכר שהוא מכוער גרסינן: אלא עטוש אעטוש קשיא – דאין עטוש אלא לאונסו: למטה – מפיח בקול: ותקילא לי כי כולי תלמודאי – שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש: כשם שעושים לו נחת רוח – שהעטוש נחת רוח לאדם: כך עושים לו נחת רוח מלמעלה – מן השמים למלאת שאלתו: אפשר כדרבי יהודה – להבליע באפרקסותו סודר שבראשו ושני ראשין תלויין בפניו: פתקיה – זרקו: מישתמיט מיניה – לא היה נראה אליו לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא"י ורב יהודה אוסר לו לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש: ואשמע מיניה מילתא – מבחוץ: מבית וועדא – מבית המדרש: ונתעטש – מלמטה: עד שיכלה הרוח – מגופו שנודף מאותו רוח: וחוזר לתפלה – למקום שפסק: ואומר – בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע: חוצץ בטליתו על צוארו – מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו מדביק בצוארו ובישן ערום קאמר: לדידי לא סבירא לי – לא הייתי מזקיקו להפסיק: בחבלי השוא – בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן מושכין העון על עצמם אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש: ובדבר הזה – בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים: היתה טליתו חגורה על מתניו – לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש:
בבגדו, אבל לא היה מתעטף. וכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו. מיתיבי: המשמיע קולו בתפלתו — הרי זה מקטני אמנה. המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר. מגהק ומפהק — הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו — סימן רע לו. ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער. הרק בתפלתו — כאילו רק בפני המלך. בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא: כאן לאונסו, כאן לרצונו. אלא מתעטש אמתעטש קשיא! מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא, כאן מלמעלה, כאן מלמטה. דאמר רב זירא: הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי: המתעטש בתפלתו סימן יפה לו, כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה, כך עושים לו נחת רוח מלמעלה. אלא רק ארק קשיא! רק ארק נמי לא קשיא, אפשר כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: היה עומד בתפילה ונזדמן לו רוק — מבליעו בטליתו. ואם טלית נאה הוא — מבליעו באפרקסותו. רבינא הוה קאי אחורי רב אשי, נזדמן לו רוק, פתקיה לאחוריה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב יהודה מבליעו באפרקסותו? אמר ליה: אנא אנינא דעתאי. המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. אמר רב הונא: לא שנו, אלא שיכול לכוון את לבו בלחש, אבל אין יכול לכוון את לבו בלחש — מותר. והני מילי, ביחיד, אבל בציבור — אתי למיטרד ציבורא. רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל — עובר בעשה, שנאמר: ״בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה׳״. אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא, והדר אפיק. אזל, אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה: היה עומד בתפלה ונתעטש — ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל. איכא דאמרי: היה עומד בתפלה וביקש להתעטש — מרחיק לאחריו ארבע אמות, ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל, ואומר: ״רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו ובאחריתנו רמה ותולעה״, ומתחיל ממקום שפסק. אמר ליה: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה — דיי. תנו רבנן: היה ישן בטליתו, ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה — חוצץ בטליתו על צוארו, וקורא קריאת שמע. ויש אומרים: על לבו. ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה! קסבר לבו רואה את הערוה — מותר. אמר רב הונא אמר רבי יוחנן: היה מהלך במבואות המטונפות — מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע. אמר ליה רב חסדא: האלהים! אם אמרה לי רבי יוחנן בפומיה — לא צייתנא ליה. איכא דאמרי: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: היה מהלך במבואות המטונפות — מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע. אמר ליה רב חסדא: האלהים! אם אמרה לי רבי יהושע בן לוי בפומיה — לא צייתנא ליה. ומי אמר רב הונא הכי? והאמר רב הונא: תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה! לא קשיא, כאן — בעומד, כאן — במהלך. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. וכי תימא: הכא נמי כאן בעומד כאן במהלך — איני, והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קא קרי קריאת שמע. כי מטא במבואות המטונפות אשתיק. אמר ליה לרבי יוחנן: להיכן אהדר? אמר ליה: אם שהית כדי לגמור את כולה — חזור לראש! הכי קאמר ליה: לדידי לא סבירא לי, לדידך דסבירא לך, אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. תניא כותיה דרב הונא, תניא כותיה דרב חסדא. תניא כותיה דרב הונא: המהלך במבואות המטונפות — מניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע. תניא כותיה דרב חסדא: היה מהלך במבואות המטונפות — לא יקרא קריאת שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא — פוסק. לא פסק — מאי? אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי: עליו הכתוב אומר: ״וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם״. רב אסי אמר: ״הוי מושכי העון בחבלי השוא״. רב אדא בר אהבה אמר מהכא: ״כי דבר ה׳ בזה״. ואם פסק מה שכרו? אמר רבי אבהו: עליו הכתוב אומר: ״ובדבר הזה תאריכו ימים״. אמר רב הונא: היתה טליתו חגורה לו על מתניו — מותר לקרות קריאת שמע. תניא נמי הכי: היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו — מותר לקרות קריאת שמע.
ברכות כד: