הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כה:מסכת ברכות25b
בטופח ע"מ להטפיח איכא בינייהו – ת"ק בעי על מנת להטפיח ור' יוסי מחמיר: לימא תנא סתמא כר' אליעזר – והלכה כמותו: דילמא לותיקין קאמרה מתני' עם הנץ החמה אבל לכ"ע עד שלש שעות: והרי לבו רואה את הערוה – קס"ד כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה [ורואה] אותו בשעה שקורא בתורה קרינן ביה ולא יראה בך ערות דבר: לא נתנה תורה למלאכי השרת – שאין להם ערוה על כרחנו יש לנו ערוה ואין אנו יכולים להשמר מכל זה: בעששית – לנטירנ"א בלע"ז כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים והיא נראית: בכסוי תליא מילתא – וכסית את צאתך: כל שהוא – מעט: ברוק – רוקק עליה ומכסה אותה ברוק: מים הרעים – סרוחים: וכמה מיא רמי ואזיל – כמה ישליך לתוכם ויבטלם הלא מרובין הם: ומי רגלים – מועטין והם בכלי והוא בא לקרות ק"ש אצלם: לבסוף – שמי רגלים בכלי וזה נותן לתוכן מים בההיא קאמר ר' זכאי רביעית: אבל לכתחלה – שקדמו המים למי רגלים דברי הכל כל שהוא שכשמטיל מי רגלים בכלי לבסוף ראשון ראשון שנופל לתוך המים מתבטל ואע"פ שהם רבים והולכין כבר בטלו: אייתי לי רביעתא – אפי' בתחלה: גרף ועביט – שניהם כלי חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט: אסור לקרות ק"ש כנגדם – הואיל ומיוחדין לכך ואע"פ שאין בתוכן כלום: ומי רגלים עצמן – בכלי שאינו מיוחד להם: בין לפני המטה – שאין המטה מפסקת בינו לבינם: בין לאחר המטה – שהמטה מפסקת ביניהם אסור: או שיניחם תחת המטה גרסינן – ולא גרסינן כלי בתוך כלי: תחת המטה – כאילו היו טמונים בארץ: היכי קאמר – רשב"ג: בעיין איפשיטא לן – שאלתנו נתפרשה לה בחלוק שבין לפני המטה ולאחר המטה: מתנייתא מיהו קשיין – שהוחלפה שיטתן: מאן שמעת ליה וכו' – לא ידעתי היכן היא: פשיטא לי – במניחן תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים כלבוד דמי והרי הן כטמונים: עשרה ודאי – לא שאלתי ממנו דנראה כאילו אינה תחתיה מאחר שיש הפסק כל כך אין זה כסוי: עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא – דנישואין שלא היה יכול לבעול: סכנתון לברי – כמעט סכנתם את בני למות בעונש העון: אפילו עשרה מאני – וכולן כליין כחד מאנא דמי:
בטופח על מנת להטפיח, איכא בינייהו. ירד לטבול, אם יכול לעלות כו׳: לימא תנא סתמא כרבי אליעזר דאמר עד הנץ החמה? אפילו תימא רבי יהושע, ודלמא כותיקין. דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. ואם לאו — יתכסה במים ויקרא. והרי לבו רואה את הערוה? אמר רבי אלעזר, ואי תימא רבי אחא בר אבא בר אחא משום רבינו: במים עכורין שנו, דדמו כארעא סמיכתא, שלא יראה לבו ערותו. תנו רבנן: מים צלולין — ישב בהן עד צוארו וקורא. ויש אומרים עוכרן ברגלו. ותנא קמא, והרי לבו רואה את הערוה! קסבר לבו רואה את הערוה — מותר. והרי עקבו רואה את הערוה! קסבר עקבו רואה את הערוה מותר. אתמר: עקבו רואה את הערוה מותר, נוגע — אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי. רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי: נוגע — דברי הכל אסור, רואה — אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר: לא נתנה תורה למלאכי השרת. והלכתא נוגע — אסור, רואה — מותר. אמר רבא: צואה בעששית, מותר לקרות קריאת שמע כנגדה. ערוה בעששית, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה. צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה דצואה בכיסוי תליא מילתא, והא מיכסיא. ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, ״ולא יראה בך ערות דבר״ אמר רחמנא. והא קמיתחזיא. אמר אביי: צואה כל שהו, מבטלה ברוק. אמר רבא: וברוק עבה. אמר רבא: צואה בגומא — מניח סנדלו עליה, וקורא קריאת שמע. בעא מר בריה דרבינא: צואה דבוקה בסנדלו — מאי? תיקו. אמר רב יהודה: גוי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. מאי איריא גוי? אפילו ישראל נמי! ישראל פשיטא ליה דאסור, אלא גוי איצטריכא ליה מהו דתימא, הואיל וכתיב בהו ״אשר בשר חמורים בשרם״, אימא כחמור בעלמא הוא, קא משמע לן דאינהו נמי איקרו ערוה, דכתיב: ״וערות אביהם לא ראו״. ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים. וכמה מיא רמי ואזיל? אלא הכי קאמר לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל. ומי רגלים עד שיטיל לתוכן מים, ויקרא. תנו רבנן: כמה יטיל לתוכן מים — כל שהוא. רבי זכאי אומר: רביעית. אמר רב נחמן: מחלוקת לבסוף. אבל בתחילה, כל שהן. ורב יוסף אמר: מחלוקת לכתחילה. אבל לבסוף דברי הכל רביעית. אמר ליה רב יוסף לשמעיה: אייתי לי רביעיתא דמיא, כרבי זכאי. תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מי רגלים — אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, ואף על פי שאין בהן כלום. ומי רגלים עצמן — עד שיטיל לתוכן מים. וכמה יטיל לתוכן מים — כל שהוא. רבי זכאי אומר: רביעית. בין לפני המטה בין לאחר המטה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאחר המטה — קורא, לפני המטה — אינו קורא, אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו בית מאה אמה — לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה. איבעיא להו: היכי קאמר, אחר המטה — קורא מיד, לפני המטה — מרחיק ארבע אמות וקורא, או דילמא הכי קאמר: לאחר המטה — מרחיק ארבע אמות וקורא, לפני המטה — אינו קורא כלל. תא שמע, דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: אחר המטה — קורא מיד, לפני המטה — מרחיק ארבע אמות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בית מאה אמה — לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה. בעיין איפשיטא לן, מתנייתא קשיין אהדדי: איפוך בתרייתא. מה חזית דאפכת בתרייתא? איפוך קמייתא! מאן שמעת ליה דאמר כוליה בית כארבע אמות דמי — רבי שמעון בן אלעזר היא. אמר רב יוסף: בעאי מיניה מרב הונא: מטה פחות משלשה פשיטא לי דכלבוד דמי. שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמנה, תשעה, מהו? אמר ליה: לא ידענא. עשרה ודאי לא מיבעי לי. אמר אביי: שפיר עבדת דלא איבעיא לך, כל עשרה רשותא אחריתי היא. אמר רבא: הלכתא, פחות משלשה כלבוד דמי. עשרה — רשותא אחריתי היא. משלשה עד עשרה — היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה. אמר רב: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. וכן אמר באלי אמר רב יעקב ברה דבת שמואל: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. ורבא אמר: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. רב אחאי איעסק ליה לבריה בי רב יצחק בר שמואל בר מרתא, עייליה לחופה, ולא הוה מסתייעא מילתא. אזל בתריה לעיוני, חזא ספר תורה דמנחא. אמר להו: איכו השתא לא אתאי סכנתון לברי. דתניא: בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. אמר אביי: לא שנו אלא בכלי שאינו כליין, אבל בכלי שהוא כליין — אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי. אמר רבא: גלימא
ברכות כה: