הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מה:מסכת ברכות45b
דניחא להו דמקבע להו בחובה – דגדול המצווה ועושה: אם רצו אין מזמנים – כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים: דאפילו מאה כתרי דמיין – לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים: דאיכא דעות – דאע"ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו לה' אתי: קוראין לו – להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך: ומזמנין עליו – ואע"פ שאינו בא אצלם: ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן – לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא: לאו דשמיע להו מרבי יוחנן – דבר מערבא הוא דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא היכא שמיע להו: והוא דקרו ליה ועני – שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא: לא אמרן – דלא צריך למיתי גבייהו אלא שלשה אבל עשרה שיצטרפו משום הזכרת השם עד דאתי גבייהו: נראין כעשרה – דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה: מצוה ליחלק – ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון: אחד מפסיק לשנים – אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו: לפנים משורת הדין – לאחשוביה: לא הוה בהו – מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים: דאיכא אדם גדול – שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.): בא ומצאן – אחד מן השוק בא ומצא שלשה שהיו מזמנין: ברוך ומבורך – דלא מצי למימר שאכלנו משלו: הא דקאמר ברוך ומבורך – כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא עונה בתרייהו אמן: הא בבונה ירושלים – שהיא סוף הברכות הרי זה משובח וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח אחר גמר כל ברכותיו קאמר ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר: כי היכי דלשמעו פועלים – וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף: וליקומו – לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה: רב אשי עני – לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה ותניא בברייתא ה"ז משובח לא סגי דלא עני ליה:
להו דמקבע להו בחובה מעיקרא. תא שמע: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן — אין מזמנין. והא נשים אפילו מאה והא מאה נשי כתרי גברי דמיין, וקתני נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן! שאני התם דאיכא דעות. אי הכי, אימא סיפא: נשים ועבדים אם רצו לזמן — אין מזמנין. אמאי לא, והא איכא דעות! שאני התם משום פריצותא. תסתיים, דרב דאמר אם רצו לזמן — אין מזמנין. דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק — קוראין לו ומזמנין עליו. טעמא דקוראין לו, הא לא קוראין לו — לא! שאני התם דאקבעו להו בחובה מעיקרא. אלא תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן — אין מזמנין, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שנים שאכלו כאחת — אחד מהן יוצא בברכת חבירו. והוינן בה: מאי קא משמע לן, תנינא: שמע ולא ענה — יצא! ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהם. תסתיים. אמר ליה רבא בר רב הונא לרב הונא: והא רבנן דאתו ממערבא אמרי, אם רצו לזמן — מזמנין, מאי לאו דשמיע להו מרבי יוחנן? לא, דשמיע להו מרב, מקמי דנחית לבבל. גופא. אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ויצא אחד מהם לשוק — קוראין לו, ומזמנין עליו. אמר אביי: והוא דקרו ליה ועני. אמר מר זוטרא: ולא אמרן, אלא בשלשה, אבל בעשרה עד דניתי. מתקיף לה רב אשי: אדרבא איפכא מסתברא תשעה נראין כעשרה, שנים אין נראין כשלשה. והלכתא כמר זוטרא. מאי טעמא? — כיון דבעי לאדכורי שם שמים — בציר מעשרה לאו אורח ארעא. אמר אביי: נקיטינן שנים שאכלו כאחת — מצוה ליחלק. תניא נמי הכי: שנים שאכלו כאחת — מצוה ליחלק. במה דברים אמורים, כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור — סופר מברך, ובור יוצא. אמר רבא: הא מילתא אמריתא אנא, ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי: שלשה שאכלו כאחת, אחד מפסיק לשנים, ואין שנים מפסיקין לאחד. ולא? והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד! שאני רב פפא, דלפנים משורת הדין הוא דעבד. יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדיפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי, לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה לברוכי להו. יתבי וקא מיבעיא להו: הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, הני מילי היכא דאיכא אדם גדול, אבל היכא דכי הדדי נינהו — חלוק ברכות עדיף. בריך איניש לנפשיה. אתו לקמיה דמרימר. אמר להו: ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם. וכי תימרו: ניהדר ונזמן, אין זימון למפרע. בא ומצאן כשהן מברכים, מהו אומר אחריהם? רב זביד אמר: ״ברוך ומבורך״. רב פפא אמר: עונה ״אמן״. ולא פליגי, הא — דאשכחינהו דקא אמרי ״נברך״, והא — דאשכחינהו דקא אמרי ״ברוך״. אשכחינהו דקא אמרי ״נברך״ — אומר ״ברוך ומבורך״, אשכחינהו דקא אמרי ״ברוך״ — עונה ״אמן״. תני חדא: העונה ״אמן״ אחר ברכותיו — הרי זה משובח. ותניא אידך: הרי זה מגונה. לא קשיא, הא — ב״בונה ירושלים״. הא — בשאר ברכות. אביי עני ליה בקלא, כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו, ד״הטוב והמטיב״ לאו דאורייתא. רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי דלא נזלזלו ב״הטוב והמטיב״.
ברכות מה: