הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כט.מסכת ברכות29a
והשקיף – חשב לזכור אותה לשון סוכה כדמתרגמינן וישקף ואסתכי (בראשית יט): רשע מעיקרו – ושב מרשעתו פעמים שחוזר ונעשה רשע: הוא ינאי – ששנינו בקידושין (פ"ג דף סו.) שהרג חכמי ישראל: ינאי רשע מעיקרו – ונעשה צדיק וחזר לרשעתו: דאתחיל בה – התחיל לאומרה וטעה באמצעיתה: לא שנו – הא דאמר רב יהודה מעלין אותו: שבעה קולות – במזמור קול ה' על המים (תהילים כ״ט:ג׳): שאמרה חנה – בפרשת עלץ לבי (שמואל א ב): כ"ד רננות – בפרשת ויעמוד שלמה (מלכים א ח׳:כ״ב) רנה תפלה תחנה כלהון כ"ד איכא: ביומא דרחמי – שהוצרך לבקש רחמים שדבקו שערים זה בזה ולא היו מניחין להכניס ארון לבית קדשי הקדשים כדאמרי' במועד קטן (דף ט.): מעין כל ברכה – אומר בקוצר ומברך על כל אחת ואחת: הביננו – ואינו מברך אלא שומע תפלה בכל הברכות שבין שלש ראשונות לשלש אחרונות הביננו כנגד אתה חונן ומול את לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם: בנאות ארצך – לשון נוה כמו בנאות דשא ירביצני (תהילים כ״ג:ב׳) והוא כנגד ברכת השנים: והתועים על דעתך – העוברים על דבריך: ישפטו – כנגד צדקה ומשפט. לשון אחר והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמדם לשפוט כדבריך וכן עיקר נראה לי וכן בה"ג: לייט עלה אביי – לפי שמדלג הברכות וכוללן בברכה אחת: כל השנה מי עבדינן כר' עקיבא – כלומר כשאנו מתפללין י"ח שלמות מי עבדינן כר' עקיבא לומר ברכה רביעית בפני עצמה דהשתא כשמתפללין הביננו נעביד כותיה: שבע תקון – שלש ראשונות ושלש אחרונות והביננו: ונכללה – להבדלה: מכלל – בתוך הביננו כדרך שהוא כוללה בחונן הדעת ויאמר הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קדש לחול לדעת דרכיך: לאטרודי – לטעות: בתחלת – התפלה יכול אדם לכוין דעתו יותר מן האמצע: גבורות גשמים – הזכרה בעלמא היא לפיכך מחזירין אותו שאינה תפלה שיכול לאומרה בשומע תפלה: ביחיד – מחזירין אותו: בצבור – יחיד המתפלל עם הצבור: דאדכר קודם ש"ת – אין מחזירין אותו שיכול לאומרה בשומע תפלה:
בה שתים ושלש שעות, ולא העלוהו. אמאי לא העלוהו? והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כלן — אין מעלין אותו, בברכת המינים — מעלין אותו. חיישינן שמא מין הוא? שאני שמואל הקטן דאיהו תקנה. וניחוש דלמא הדר ביה. אמר אביי: גמירי, טבא לא הוי בישא. ולא?! והכתיב: ״ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול״. ההוא רשע מעיקרו, אבל צדיק מעיקרו — לא. ולא?! והא תנן: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. אמר אביי: הוא ינאי, הוא יוחנן. רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד, ינאי — רשע מעיקרו, ויוחנן — צדיק מעיקרו. הניחא לאביי, אלא לרבא קשיא. אמר לך רבא: צדיק מעיקרו נמי דלמא הדר ביה. אי הכי, אמאי לא אסקוהו? שאני שמואל הקטן דאתחיל בה. דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: לא שנו, אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה — גומרה. הני שבע דשבתא כנגד מי? אמר רבי חלפתא בן שאול: כנגד שבעה ״קולות״ שאמר דוד על המים. הני תשע דראש השנה כנגד מי? אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי? אמר רבי חלבו: כנגד עשרים וארבע ״רננות״ שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים: אי הכי, כל יומא נמי נמרינהו! אימת אמרינהו שלמה — ביומא דרחמי, אנן נמי ביומא דרחמי אמרינן להו. רבי יהושע אומר: מעין שמנה עשרה. מאי ״מעין שמונה עשרה״? רב אמר: מעין כל ברכה וברכה. ושמואל אמר: ״הביננו ה׳ אלהינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך, ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה. ברוך אתה ה׳ שומע תפלה״. לייט עלה אביי אמאן דמצלי ״הביננו״. אמר רב נחמן אמר שמואל: כל השנה כולה מתפלל אדם ״הביננו״, חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים, מפני שצריך לומר הבדלה ב״חונן הדעת״. מתקיף לה רבה בר שמואל: ונימרה ברכה רביעית בפני עצמה! מי לא תנן רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר: בהודאה. אטו כל השנה כולה מי עבדינן כרבי עקיבא, דהשתא נמי נעביד?! כל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן כרבי עקיבא תמני סרי תקון, תשסרי לא תקון, הכא נמי שבע תקון תמני לא תקון. מתקיף לה מר זוטרא: ונכללה מכלל: ״הביננו ה׳ אלהינו המבדיל בין קדש לחול״! קשיא. אמר רב ביבי בר אביי: כל השנה כולה מתפלל אדם ״הביננו״, חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת ״השנים״. מתקיף לה מר זוטרא: ונכללה מכלל: ״ודשננו בנאות ארצך, ותן טל ומטר״! אתי לאטרודי. אי הכי, הבדלה ב״חונן הדעת״, נמי אתי לאטרודי! אמרי: התם כיון דאתיא בתחלת צלותא — לא מטריד, הכא כיון דאתיא באמצע צלותא — מטריד. מתקיף לה רב אשי: ונימרה ב״שומע תפלה״, דאמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ב״תחיית המתים״ — מחזירין אותו. שאלה בברכת השנים — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפלה". והבדלה ב״חונן הדעת״ — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. טעה שאני. גופא, אמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ב״תחיית המתים״ — מחזירין אותו. שאלה בברכת ״השנים״ — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה ב״שומע תפלה״. והבדלה ב״חונן הדעת״ — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. מיתיבי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ב״תחיית המתים״ — מחזירין אותו. שאלה בברכת ״השנים״ — מחזירין אותו, והבדלה ב״חונן הדעת״ — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. לא קשיא, הא ביחיד, הא בצבור. בצבור מאי טעמא לא — משום דשמעה משליח צבור, אי הכי, האי ״מפני שיכול לאומרה בשומע תפילה״, ״מפני ששומע משליח ציבור״ מיבעי ליה. אלא אידי ואידי ביחיד, ולא קשיא: הא דאדכר קודם ״שומע תפלה״,
ברכות כט.