הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יג:מסכת ברכות13b
איכא דמתני לה – להא דרבה בב"ח: בפרק ראשון – כל פרשת שמע: ע"כ מצות כוונה כו' – כולה מפרש לה ואזיל: א"ר יאשיה עד כאן – פרק ראשון: מצוות כוונה כו' – קס"ד דכוונה בלא קריאה: מכאן ואילך – פרשת והיה אם שמוע: שתהא שימה כנגד הלב – דהא ושמתם דכתיב לאו בקריאה וכוונה איירי אלא בשימת תפילין של יד שיהא שם אותה על גובה של יד כנגד הלב על קבורת הזרוע ברדו"ן: ה"ג ההוא בדברי תורה כתיב – כדמוכח קרא ולמדתם אותם את בניכם וגו': עד כאן – פסוק ראשון לבדו: ובדל"ת – ולא בחי"ת דכל כמה דאמר אח בלא דל"ת לא משתמע מידי ומה בצע בהארכתו אבל בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה כדמפרש לקמן: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת – בשביל אריכות הדל"ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום: דאמליכתיה למעלה וכו' – שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ וארבע רוחותיה: בעמידה – אפילו לב"ה דאמרי [לעיל (ברכות יא.)] עוסקין במלאכתן וקורין ומהלכין וקורין מודים הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה לפי שעד כאן מצות כוונה: לא חזינא דמקבל עליה מלכות שמים – שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכשהגיע הזמן לא ראיתיו מפסיק: חוזר וגומרה – לאחר שעמדו התלמידים: דקא מהדר – לשנות לתלמידים בכל יום שמעתא דאית בה יציאת מצרים במקום פרשת ציצית ואמת ויציב: בזמנה – בזמן ק"ש: בפסוקא קמא צערן – אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון: פרקדן – שוכב על גבו ופניו למעלה: לייט אמאן דגני אפרקיד – שמא יתקשה אברו בתוך שנתו ונראה לרבים והוא דרך גנאי: מיגנא – לישן: כי מצלי שפיר דמי – כשהוא מוטה על צדו מעט שפיר דמי אבל מקרי ק"ש אפילו מצלי נמי אסור שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה: לכל אדם – אפילו אינו נכבד: חסורי מחסרא – דהוה ליה למתני בתרווייהו אין צריך לומר ותו ליכא למקשי מידי:
אנכי מצוך היום על לבבך״. מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי עקיבא. איכא דמתני לה אהא דתניא. הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, רבי אחא משום רבי יהודה אומר: כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה. תניא אידך. ״והיו״ — שלא יקרא למפרע. ״על לבבך״ — רב זוטרא אומר עד כאן מצות כוונה, מכאן ואילך מצות קריאה. רבי יאשיה אומר: עד כאן מצות קריאה, מכאן ואילך מצות כוונה. מאי שנא מכאן ואילך מצות קריאה — דכתיב: ״לדבר בם״? הכא נמי הא כתיב ״ודברת בם״! הכי קאמר: עד כאן מצות כוונה וקריאה, מכאן ואילך — קריאה בלא כוונה. ומאי שנא עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב ״על לבבך … ודברת בם״. התם נמי הא כתיב ״על לבבכם … לדבר בם״. ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק דאמר: ״ושמתם את דברי אלה״ — צריכה שתהא שימה כנגד הלב. אמר מר, רבי יאשיה אומר: עד כאן מצות קריאה, מכאן ואילך — מצות כוונה. מאי שנא מכאן ואילך מצות כוונה — משום דכתיב ״על לבבכם״, הכא נמי הא כתיב ״על לבבך״! הכי קאמר: עד כאן, מצות קריאה וכוונה, מכאן ואילך — כוונה בלא קריאה. ומאי שנא עד כאן מצות קריאה וכוונה — דכתיב ״על לבבך״ ״ודברת בם״, התם נמי הא כתיב ״על לבבכם … לדבר בם״! ההוא בדברי תורה כתיב. והכי קאמר רחמנא: אגמירו בנייכו תורה, כי היכי דליגרסו בהו. תנו רבנן: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ — עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא: הלכה כרבי מאיר. תניא סומכוס אומר: כל המאריך ב״אחד״, מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב: ובדלית. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחית. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי [חייא בר אבא], חזייה דהוה מאריך טובא, אמר ליה: כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים — תו לא צריכת. אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה: ״על לבבך״ בעמידה. ״על לבבך״ סלקא דעתך?! אלא אימא עד ״על לבבך״ בעמידה. מכאן ואילך — לא. ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה. תנו רבנן: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אמר ליה רב לרבי חייא: לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים. אמר ליה: בר פחתי, בשעה שמעביר ידיו על פניו, מקבל עליו עול מלכות שמים. חוזר וגומרה, או אינו חוזר וגומרה? בר קפרא אומר: אינו חוזר וגומרה. רבי שמעון ברבי אומר: חוזר וגומרה. אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי: בשלמא לדידי דאמינא ״אינו חוזר וגומרה״, היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים. אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה, למה ליה לאהדורי? כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ ונאנס בשינה — יצא. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא — צערן, טפי — לא תצערן. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך היכי הוה עביד? אמר ליה: בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה, טפי — לא הוה מצער נפשיה. אמר רב יוסף: פרקדן, לא יקרא קריאת שמע. מקרא הוא דלא ליקרי, הא מיגנא שפיר דמי? והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד! אמרי, מיגנא כי מצלי — שפיר דמי, מקרא אף על גב דמצלי נמי — אסור. והא רבי יוחנן מצלי וקרי! שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה. בפרקים שואל וכו׳. משיב מחמת מאי? אילימא מפני הכבוד, השתא משאל שאיל, אהדורי מבעיא?! אלא: שואל — מפני הכבוד, ומשיב שלום — לכל אדם. אימא סיפא: ״ובאמצע שואל מפני היראה, ומשיב״. משיב מחמת מאי? אילימא מפני היראה — השתא משאל שאיל, אהדורי מבעיא? אלא — מפני הכבוד. היינו דרבי יהודה! — דתנן, רבי יהודה אומר: באמצע — שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים — שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם? חסורי מחסרא, והכי קתני: בפרקים — שואל מפני הכבוד, ואין צריך לומר שהוא משיב. ובאמצע — שואל מפני היראה, ואין צריך לומר שהוא משיב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע — שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד,
ברכות יג: