הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צג.מסכת פסחים93a
מה טמא שיש ספק בידו לעשות - אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי: ואינו עושה - דקא אסר ליה רחמנא לעשות: אף דרך רחוקה שספק בידו לעשות - שהיה לו שלוחים לשלח וקאמר רחמנא דאינו עושה דמדחה דחייה: ר"ע סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ - ואע"ג דחזי לאורתא והאי ספק דקאמר ה"ק מה טמא שספק בידו לעשות דחזי למיכל לאורתא ואפילו הכי אין שוחטין וזורקין עליו ואנן ס"ל שוחטין וזורקין הלכך האי נמי דיכול ליכנס בשעת אכילה שוחטין וזורקין עליו: ובועלי נדות - שכל אלו טומאה ארוכה: וטמא - לנפש: וא"כ - דאף אלו עושים את השני: למה נאמר טמא - בתמיה: אלא למה נאמר דרך רחוקה - אי משום דאי בעי למיעבד לא תעביד הא בדרך רחוקה הוא וא"ת שלא ישלח פסחו וכדרב ששת האי תנא לית ליה אלא כרב נחמן סבירא ליה דאמר הורצה דאי כרב ששת איצטריך דרך רחוקה למימר דאי בעי לא ליעביד: מי מחייבא - דקתני נדות ויולדות: יכול לא יהו כו' - ולא קתני זבות ויולדות: הא רבי יוסי - דאמר בפירקין דלעיל (פסחים דף צא:) נשים בשני שוחטין עליהן בפני עצמן: הא ר"י ור"ש - דאמרי רשות: חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני - חיוב כרת יש על זה ועל זה ובחד גברא לא משכחת לה דתרי קטלי בחד גברא ליכא ואם לענין דאם שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות ליכא למימר הכי דכרת דפסח אין חייבין על שגגתו חטאת דתנן בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היא ואין חטאת באה אלא על שגגת כרת של לאו דכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה אלא נפקא מינה דאם שגג בא' מהן והזיד בחבירו חייב אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים: ופטור על השני - ואם שגג בראשון והזיד בשני פטור: אף על הראשון - אם הזיד אינו חייב כרת עד שיזיד אף בשני אבל אם עשה את השני או שגג בו פטור לגמרי דשני תשלומים דראשון ותקנתא דראשון הוא ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון הלכך באיזה מהן ששגג פטור: ואזדו לטעמייהו - רבי ורבי נתן: שהגדיל - צמחו בו שערות: חייבין לעשות את השני - דקסבר רגל בפני עצמו הוא ואית ליה חיובא באנפי נפשיה ואפי' למאן דלא איחזי בראשון: תשלומין דראשון - ומאן דלא איחזי בראשון לא מיחייב אשני ומיהו תקוני לראשון מכרת אם הזיד בראשון לא מתקן ליה הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני ופטור על השני אם שגג בראשון והזיד בשני דהא לית ליה חיובא באנפי נפשיה ובראשון הרי שגג: תקנתא דראשון - מכרת דיליה דאפילו הזיד בראשון השני פוטרו מן הכרת: אי נמי קרבן ה' לא הקריב וגו' - דכי משמש בארבע לשונות וזה בלשון אי דרשינן ליה ולא קאי אדלעיל מיניה לפרושי טעמא למילתא קמייתא כמו לשון דהא אלא מילתא אחריתי היא כמו כי יקרא (דברים כב) כי תכלה לעשר (שם כו) כי תפגע (שמות כג):
טמא, שספק בידו לעשות ואינו עושה. אף דרך רחוקה נמי, שספק בידו לעשות ואינו עושה! ורב נחמן אמר לך: רבי עקיבא לטעמיה, דקסבר: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ואנא סבירא לי כמאן דאמר: שוחטין וזורקין על טמא שרץ. תנו רבנן, אלו שעושין את השני: הזבין והזבות, המצורעין והמצורעות, [ונדות] ובועלי נדות והיולדות, השוגגין והאנוסין והמזידין, וטמא ושהיה בדרך רחוקה. אם כן למה נאמר ״טמא״? למה נאמר?! דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה! אלא: אם כן, למה נאמר ״בדרך רחוקה״ — לפוטרו מן הכרת. וכמאן דאמר הורצה. אשה בשני מי מיחייבא? והא תניא: יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ושהיה בדרך רחוקה. זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין? תלמוד לומר: ״איש איש״. לא קשיא: הא — רבי יוסי, הא — רבי יהודה ורבי שמעון. תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני, דברי רבי. רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני. רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני. ואזדו לטעמייהו. דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים — חייב לעשות פסח שני, דברי רבי. רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון — זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון — אין זקוק לשני. במאי קמיפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא. רבי נתן סבר: שני תשלומין דראשון הוא. תקוני לראשון, לא מתקין ליה. ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא דראשון הוא. ושלשתן מקרא אחד דרשו: ״והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה״. רבי סבר: ״וחדל לעשות הפסח ונכרתה״, דלא עבד בראשון, אי נמי: ״קרבן ה׳ לא הקריב במועדו״, בשני. וממאי (דהא) ״חטאו ישא״ כרת הוא?
פסחים צג.