הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פא.מסכת פסחים81a
בשני שלה - עדיין ספק הוא שמא תראה יום זה ויצטרף עם אתמול ותראה גם מחר והוו להו שלשה והויא לה זבה גמורה ואם לא תראה תטהר לערב: אינה אוכלת - שהרי צריכה להיות עוד מחר שומרת יום כנגד יום: ופטורה מלעשות פסח שני - קס"ד כיון דבשעת שחיטה וזריקה ספק הוי מרצה ציץ מטומאת התהום דזיבה ואע"ג דאיגלאי מילתא למפרע שנטמאה ודאי בטומאת התהום: מכאן ולהבא היא מטמא - שומרת יום כנגד יום שספרה קצת היום וטבלה טהורה מטומאה של אתמול וכי הדר חזיא בו ביום מטמאה מכאן ולהבא ותהיה מחר שומרת יום כנגד יום הלכך בזריקה ושחיטה טהורה מעלייתא הואי ורבנן פליגי עליה ואמרי דכי חזיא איגלאי מילתא למפרע דזיבה היא וחדא טומאה היא ובשעת שחיטה ספק הואי וחייבת בפסח שני ולקמיה פריך כיון דלר' יוסי כל חד וחד טומאה באנפי נפשיה הוא היאך מצטרפים לזיבה לעשות זבה גדולה: בעל שתי ראיות - דאילו בעל ג' ראיות לא חזי למיכל לאורתא עד שיביא קרבנותיו בח' ובשמיני נמי לא מצי למינקט ומיתני ואח"כ ראה מטמא משכב ומושב למפרע דכיון דיצא מזיבה ראשונה לשעה שהיא ראויה לקרבן הויא לה הך זיבה אחריתי ומושב ומשכב שמאתמול לאחר טבילה ועד הנה טהורה למפרע אפילו טבלה בז' שחרית: משכבות ומושבות - שלאחר טבילתו טמאין שהרי סתר מניינו והרי הוא כבתחלתו דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ג) וספר לו שבעת ימים והרי אינן ומדקתני נמי בשומרת יום למפרע אלמא נמי למפרע מטמאה ואפ"ה פטר לה מפסח שני ש"מ טעמא משום דטומאת התהום הוי ומשכבות ומושבות רבותא נקט להו מפני שהן אב הטומאה לטמא אדם ובדבר זה זב חלוק משאר טמאין: מדרבנן - אבל מדאורייתא לא מטמאו אלא מכאן ולהבא לא הזב בשביעי ולא שומרת יום בשני דמקצת יום עולה להן לספירתן הילכך לגבי פסח טהורין מעליא הוו: אבל הרואה זוב כו' - לא ידענו אהיכא קאי אבל: סותר את שלפניו - כל ספורין שספר וצריך לספור ז' אחרים: וא"ל רבי יוחנן לא יסתור אלא יומו - ויחזור ויספור יום א' והוינן אמילתיה דר' יוחנן מה נפשך אי למפרע מטמא דאין מקצת היום עולה לו ולא נגמרה ספירתו: כולהו נמי נסתור - דכתיב וספר לו ז' ימים לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהיה טומאה מפסקת ביניהן במס' נדה (דף לג:) ואם מנה לסירוגין כי הכא שיסתור יומו וישלימנו למחר נמצאת הפסקה ביניהם: ואם מכאן ולהבא מטמא - שעלתה לו מקצת היום וגמרו ספורין שלו: יומו נמי לא לסתור - אלא הרי הוא כראיה ראשונה של זיבה אחרת ואין בה אלא טומאת ערב ויטבול לערב ויטהר דקי"ל ראיה ראשונה של זב קרי בעלמא הוא במס' נדה (דף עב.): אלא - ה"ק ר' יוחנן לא יסתור ולא יומו כלומר אפילו יומו לפי שכבר עלתה לו מקצת היום ככולו ושלמו ספורין שלו ויצא מכלל זיבה: וא"ל - ר' אושעיא לרבי יוחנן: ר' יוסי קאי כוותך - דס"ל נמי מכאן ולהבא הוא מטמא מדפטר ליה לעיל מפסח שני אלמא קסבר ר' אושעיא למפרע דר' יוסי מדרבנן קאמר: והא ר' יוסי כו' - מסקנא דמילתיה הוא ולא משום קשיא מייתי לה: השתא דאמר מכאן ולהבא מטמא - ולא משכחת טומא' התהום בזיבה: בלבד - דקתני לעיל למעוטי מאי ע"כ למעוטי שרץ תוקמא ובכהן כדאמר לעיל דאילו בבעלים לא מהני שרץ וקאמר דבטומאת התהום דמת מיהא הותרה לו: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ - ואשמעינן דטומא' התהום נמי דחיא ליה: היכי משכחת לה - כיון דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירתה ומכאן ולהבא מטמאה הו"ל כל יומא טומאה באנפי נפשה: בשופעת - כל שלשה רצופין דלא הוה לה מניינא כלל: אי נמי ברואה שני בה"ש - דכל תחלות הימים היו בטומאה דאין כאן ספירה כלל ובשני בין השמשות סגי דאיכא טומאת ג' ימים רצופין כגון בה"ש של ע"ש יש כאן סוף ערב שבת ותחלת שבת ובין השמשות של מחר שהוא סוף השבת ותחלת א' בשבת הרי ג' ימים רצופין ואין כאן תחלת יום טהור שיעלה לספירה ולפי הדברים למ"ד מקצת היום ככולו תחלת הלילה עולה לספירתה וא"צ עלות השחר מדאיצטריך למנקט בין השמשות ולא נקט משכחת לה בשרואה בלילות: בתמיד - כל השנה ואליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא בציבור קבעי רב יוסף הכי אי איצטריך להדר אכהן טהור משום טומא' התהום אי לא ואליבא דמ"ד לקמן דטומאת התהום מרצי ציץ גבי נזיר ועושה פסח אפי' לכתחלה כגון שנודע לו לפני זריקה: בקרבנותיהן - דנזיר ועושה פסח: במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה - כלל כגון נזיר ועושה פסח שהן קרבנות יחיד: מקום שהותרה לו טומאה ידועה - היכא דליכא טהורין:
שלה, ואחר כך ראתה — אינה אוכלת, ופטורה מלעשות פסח שני. מאי טעמא? לאו משום דמרצה ציץ? אמרי: לא, משום דקסבר רבי יוסי: מכאן ולהבא היא מטמאה. והתניא, רבי יוסי אומר: זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי שלו, ואחר כך ראה, וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה, ואחר כך ראתה — הרי אלו מטמאין משכב ומושב למפרע, ופטורים מלעשות פסח שני. אמרי: מאי, למפרע — מדרבנן. ואף רבי אושעיא סבר מטמא למפרע מדרבנן. דתניא, רבי אושעיא אומר: אבל זב שראה בשביעי שלו — סותר את שלפניו. ואמר ליה רבי יוחנן: לא יסתור אלא יומו! ממה נפשך: אי קסבר למפרע הוא מטמא — אפילו כולהו נסתור. אי קסבר מכאן ולהבא הוא מטמא — יומו נמי לא נסתור! אלא אימא: לא יסתור ולא יומו. ואמר ליה: רבי יוסי קאי כוותך. והא רבי יוסי אומר: מטמאין משכב ומושב למפרע! אלא לאו, שמע מינה: מטמא למפרע מדרבנן. שמע מינה. ולרבי יוסי, השתא דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא [למת] בלבד, למעוטי מאי? נפשוט מינה, דבכהן והותרה לו טומאת התהום. אמרי: לעולם בבעלים ובפסח, וקסבר: אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, ואיצטריך למעוטי. אלא לרבי יוסי, זבה גמורה היכי משכחת לה? בשופעת. אי בעית אימא: כגון שראתה כל שני בין השמשות. בעי רב יוסף: כהן המרצה בתמיד, הותרה לו טומאת התהום או לא? אם תמצא לומר כהן המרצה בקרבנותיהן (של נזיר ועושה פסח) הותרה לו טומאת התהום, כהן המרצה בתמיד מאי? מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום — בפסח, בתמיד לא גמירי. או דילמא יליף תמיד מפסח. אמר רבה, קל וחומר: ומה במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה — הותרה לו טומאת התהום, מקום שהותרה לו טומאה ידועה —
פסחים פא.