הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פ:מסכת פסחים80b
טהרה מדחיא - טומאה לשני כי עבדי ציבור בטהרה: בראשון לא עבדי - דהא טמאי מתים מיעוטא ובשני לא עבדי דהואיל וטהרו זבין עכשיו נמצאו רוב ציבור צריכין לו ורובא דציבור בשני לא עבדי: מתני' הפסח שנזרק את דמו ואח"כ נודע שהוא טמא - הפסח או הדם: הציץ מרצה - ופטור מפסח שני: נטמאו - בעליו טומאת הגוף במת: אין הציץ מרצה - וחייב לעשות פסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחייה: הנזיר - דכתיב ביה (במדבר ו) וכי ימות מת וגו' והימים הראשונים יפלו אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר: הציץ מרצה על טומאת הדם - ותגלחתו כשירה ומותר לשתות יין ולטמא למתים: ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף - ואם נטמא בעת הבאת קרבנותיו סותר את הכל: נטמא גופו - בטומאת התהום בטומאת ספק כדמפרש בגמרא הרי זה מרצה דהלכה למשה מסיני היא דהותרה טומאת התהום להם כדאמר בגמרא ובתוספתא מפרש לה הכי כיצד אמרו לו קבר היה עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני משעשה אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו אמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת בו ונודע לו בין עד שלא הביא קרבנותיו בין משהביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר התהום עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה ומהו קרבן טומאה אשם ושתי תורים ומתחיל למנות נזירות אחרת. בתוספת' דזבחים: גמ' בין בשוגג בין במזיד - קס"ד דהכי קאמר שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג: בקרבנותיהן - דנזיר ועושה פסח הותרה לו אם נטמא גופו בספק טומאה וקרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה: כי גמירי - דטומאת התהום מותרת להם בבעלים הוא דגמירי אבל בכהן לא: או דילמא בזיבחא גמירי - בקרבנות הללו בפסח ובקרבנות נזיר גמירי דהותרה להם טומאת התהום של גוף הילכך לא שנא בבעלים ולא שנא בכהן: לא אמרו טומאת התהום - דהותרה בנזיר ועושה פסח: אלא במת בלבד - אבל שאר טומאות ספק לא הותרו: ובמאן - במי תארע טומאת התהום זו דשרץ דקאמר לא הותרה: אי בנזיר מי מהניא ביה - אפילו טומאות דשרץ [ודאי] לסתור מניינו והבאת קרבנותיו: וכי ימות עליו כתיב - פתע זה שוגג פתאום זה מזיד בכריתות (דף ט.): הניחא למאן דאמר - לקמן בפרק האשה (פסחים דף צ:): ה"ג אלא לאו בכהן: לעולם בבעלים - ובעושה פסח ודקשיא לך הא לא מהניא ביה טומאה אחריתי איכא טומאת זיבה שהיא שבעת ימים ואין שוחטים וזורקים עליו ואשמעינן רבי חייא דטומאת התהום דזיבה כגון זב בשביעי שלו דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה והרי הוא כטמא שרץ דחזי לאורתא והויא לה טומאת התהום ופסלא ביה:
מדחיא, טומאה לא מדחיא. ומר סבר — אפילו טומאה נמי מדחיא. איתמר: היו שלישיתן זבין, ושלישיתן טהורין, ושלישיתן טמאי מתים — אמר רבי מני בר פטיש: אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הראשון ולא השני. בראשון לא עבדי: הגדילו זבין על הטהורים, דלא עבדי בטומאה, הוה ליה טמאי מתים מיעוטא — ומיעוטא לא עבדי בראשון. בשני לא עבדי: נצרפו זבין עם טמאי מתים, דלא עבדי בראשון, הוו להו רובא — ורובא לא מדחו לפסח שני. מתני׳ הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא — הציץ מרצה. נטמא הגוף — אין הציץ מרצה, מפני שאמרו: הנזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. נטמא טומאת התהום — הציץ מרצה. גמ׳ טעמא דנזרק ואחר כך נודע, אבל נודע ואחר כך נזרק — לא מרצה. ורמינהו: על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור! אמר רבינא: טומאתו, בין בשוגג בין במזיד — הורצה. זריקתו, בשוגג — הורצה, במזיד — לא הורצה. רבי שילא אמר: זריקתו, בין בשוגג בין במזיד — הורצה. טומאתו, בשוגג — הורצה, במזיד — לא הורצה. אלא הא דקתני: בין בשוגג בין במזיד, הכי קאמר: נטמא בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד — הורצה. והא דקתני: דם שנזרק ואחר כך נודע, טעמא דנזרק ואחר כך נודע, אבל נודע ואחר כך נזרק — לא, הוא הדין דאפילו נודע ואחר כך נזרק. והאי דקתני נזרק ואחר כך נודע, משום דבעי למתני סיפא: נטמא הגוף אין הציץ מרצה, דאפילו נזרק ואחר כך נודע — לא, קתני רישא נמי: נזרק ואחר כך נודע. נטמא טומאת התהום וכו׳. בעי רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהן, הותרה לו טומאת התהום, או לא? מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום — בבעלים, בכהן — לא גמירי, או דילמא: בזבחא גמירי, לא שנא בכהן ולא שנא בבעלים. אמר רבא: תא שמע, דתני רבי חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. מת למעוטי מאי? לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ? ובמאי עסקינן? אי נימא בבעלים, ובמאן — אי בנזיר, מי מהני ביה? ״כי ימות מת עליו״ אמר רחמנא. אלא בעושה פסח. הניחא למאן דאמר אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ. אלא למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, השתא טומאה ידועה הותרה לו, טומאת התהום לא כל שכן?! אלא לאו — בכהן, ושמע מינה הותרה לו טומאת התהום! אמר רב יוסף: לא, לעולם בבעלים, ובפסח. ולמעוטי טומאת התהום דזיבה. וטומאת תהום דזיבה לא מרצה? והתניא, רבי יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה
פסחים פ: