הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צא.מסכת פסחים91a
והמפקח את הגל - מעל אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת: שוחטין עליו - דמכ"מ עודנו בחזקת טהרה ואונן נמי לאורתא חזי כדאמרינן בגמרא דאנינות לילה ליתא מדאורייתא אלא אנינות יום כדכתיב (ויקרא י׳:י״ט) הן היום הקריבו יום אסור לילה מותר בשחיטת קדשים וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת: שוחטין עליהן - בחבורת אחרים: שמא יביאוהו לידי פסול - שמא יטמא אונן למתו ומפקח גל ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה והחבוש שמא לא יצא וחולה וזקן שמא יכבד חוליו ולא יוכל לאכול כזית: לפיכך - הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהן אם אירע בהן פסול כמו שפירשתי פטורין מלעשות פסח שני: חוץ מן המפקח את הגל - ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שני: שהוא טמא מתחלתו - קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ובגמרא מוקי לה בגל עגול שמתחלה האהיל את כולו: גמ' לא שנו - דאין שוחטין על החבוש בפני עצמו: בית האסורין של ישראל - כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון אי נמי כדתניא (כתובות דף לג:) אם יקום והתהלך בחוץ כו' וכי תעלה על דעתך זה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו: בית פאגי - מקום חיצון בירושלים: דמעיילי ליה - מן הפסח בתוך בית האסורין לאכול דהא לפנים מירושלים הוא: ל"ש - דמפקח גל חייב לעשות פסח שני אלא גל עגול דמתחלתו האהיל עליו אבל גל ארוך שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל כנגד הטומאה וכיון דספק יצא ספק לא יצא פטור משום דלא אפשר כדאמרן לעיל (פסחים דף פח:) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן: מתני' על היחיד - טעמא יליף בגמרא: ואפילו חבורה של מאה - רבי יוסי קאמר לה כלומר לא תליא מילתא דפסח אלא באכילה יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהן: ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים - טעמא מפרש בגמרא: גמ' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך - ודריש באחד באנפיה נפשיה על היחיד: ואין יכולים לאוכלו - כזית ממנו: מנין לזובח פסחו בבמת יחיד - במה קטנה שהיא בלא תעשה להכי נקט במת יחיד ולא במת ציבור דבמת ציבור בשעת איסור הבמות ליכא דשעת איסור הבמות לאחר שנבחר משכן שילה ומשחרב היה להם היתר עד שנבנה בית עולמים ומשנבנה חזרו לאיסורם ושוב לא היה להם היתר: שהיא בלא תעשה - אבל כרת דשחוטי חוץ ליכא ובשחיטת קדשים בפרק בתרא (זבחים דף קיד:) מוקי לה בקודם חצות דמחוסר זמן הוא להתקבל בפנים דכתיב אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו ושאינו ראוי לאהל מועד אינו חייב עליו ויליף מהכא דמחוסר זמן בחוץ אע"פ שאינו בכרת בלא תעשה מיהא הוי הואיל וראוי לבא לאחר זמן: יכול אף בשעת היתר הבמות כן - יהא בלא תעשה זה דהא לא הותרה במת יחיד אלא לדבר הנידר ונידב ולהוי האי לגביה כשעת איסור: ת"ל כו' - דהאי לאו דהכא לא משתעי אלא בשעת איסור הבמות והכי שמעינן ליה לקרא לא תוכל לזבוח את הפסח בבמת יחיד בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד כו' כי אם אל המקום אשר יבחר שם תזבחנו: ופרכינן לר' יוסי ממאי דקרא לכדר' שמעון כו' - ולאו פירכא כולי האי דאיכא למימר מר דריש ליה הכי ומר דריש ליה הכי אלא טעמא דר' יוסי מהדר לפרושי מאיש לפי אכלו: לא ס"ד - דלאסור פסח על היחיד אתא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו על איש אחד תשחטו ובלבד שיראה לאכילה: מפרישנא - שם מקום: אשה בראשון - חובה ובשני רשות ולקמיה יליף טעמייהו: טפילה - חיבור: קתני מיהת בפני עצמה - לשון יחיד: ה"ג לא נשים ועבדים וקטנים: תפלות - עבירה:
את הגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים, והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית — שוחטין עליהן. על כולם אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יביאו את הפסח לידי פסול. לפיכך אם אירע בהן פסול — פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח בגל, שהוא טמא מתחלתו. גמ׳ אמר רבה בר הונא אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא בית האסורין דגוי, אבל בית האסורין דישראל — שוחטין בפני עצמו, כיון דאבטחינהו, מפיק ליה, דכתיב: ״שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב״. אמר רב חסדא: הא דאמרת בית האסורין דגוים, לא אמרן אלא חוץ לחומת בית פאגי. אבל לפנים מחומת בית פאגי — שוחטין עליו בפני עצמו. מאי טעמא — אפשר דאמטו ליה ואכיל ליה. לפיכך אם אירע וכו׳. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא גל עגול, אבל גל ארוך — פטור מלעשות פסח שני, אימא: טהור היה בשעת שחיטה. תניא נמי הכי: רבי שמעון בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מפקח בגל — עתים פטור עתים חייב. כיצד? גל עגול ונמצאת טומאה תחתיו — חייב, גל ארוך ונמצאת טומאה תחתיו — פטור, אימא טהור היה בשעת שחיטה. מתני׳ אין שוחטין את הפסח על היחיד — דברי רבי יהודה, ורבי יוסי מתיר. ואפילו חבורה של מאה שאינן יכולין לאכול כזית — אין שוחטין עליהן. ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. גמ׳ תנו רבנן: מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד, תלמוד לומר: ״לא תוכל לזבח את הפסח באחד״, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי אומר: יחיד ויכול לאכלו — שוחטין עליו, עשרה ואין יכולין לאכלו — אין שוחטין עליהן. ורבי יוסי, האי ״באחד״ מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדרבי שמעון. דתניא, רבי שמעון אומר: מניין לזובח את פסחו בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה — תלמוד לומר: ״לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך״. יכול אף בשעת היתר הבמות כן, תלמוד לומר: ״באחד שעריך״ — לא אמרו אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. ורבי יהודה, האי מנא ליה? תרתי שמעת מינה. ולרבי יוסי, ממאי דלהכי דקאמר רבי שמעון? דילמא כדקאמר רבי יהודה הוא דאתא? אמר לך: לא סלקא דעתך, דהא כתיב: ״איש לפי אכלו״. רמי ליה רב עוקבא בר חיננא מפרישנא לרבא: מי אמר רבי יהודה אין שוחטין את הפסח על היחיד? ורמינהו: אשה בראשון — שוחטין עליה בפני עצמה, ובשני עושין אותה טפילה לאחרים, דברי רבי יהודה. אמר ליה: לא תימא בפני עצמה, אלא אימא: בפני עצמן. אמר ליה: מי עבדינן חבורה שכולה נשים? והתנן: אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים, מאי לאו — נשים לחודייהו, ועבדים לחודייהו, וקטנים לחודייהו? אמר ליה: לא, נשים ועבדים וקטנים. נשים ועבדים — משום תפלות, קטנים ועבדים — משום
פסחים צא.