הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סא:מסכת פסחים61b
שחטו - להאכילו למולין מנויין אבל יתכפרו בו בזריקתו ערלים או מנויין או שאינן מנויין: אין מחשבת ערלים בזריקה - לא מהני לפסול וטעמא מפרש לקמיה: מנא אמינא לה כו' - רישא דברייתא וכל ערל לא יאכל בו: יכול יפסול - ערל: בני חבורה הבאין עמו - שאם נמנו עליו מולין וערל שמתו אחיו מחמת מילה ושחט לשם כולם יכול יפסל: הואיל וטומאה פוסלת - אם שחטו לטמאין דבעינן הראוי לאוכלו כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו תשחטו ולתנא קמא דלית ליה לשון סורסי בתריה כתיב ושחטו אותו: וערלה פוסלת - מהאי טעמא נמי דראוי לאכילה בעינן: מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה - כגון לטמאים ולטהורים: ככל טומאה - כאילו נשחט כולו לטמאים ולקמן פריך מאי שנא טומאה דפשיטא ליה ומאי שנה ערלה דמספקא ליה: וזמן פוסל - שחטו על מנת לאכול הימנו כזית חוץ לזמנו נעשה כולו פיגול והיינו מקצת זמן שלא חישב אלא על כזית הימנו כדכתיב אם האכל יאכל וגו' ותניא בתורת כהנים ובזבחים (דף כט.) כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וכתיב האכל יאכל אכילה בכזית: ערלה וטומאה אינה נוהגת בשאר זבחים כפסח שכן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן דלא מעכבא בהו אכילת בעלים: ערלה לא הותרה מכללה - שאין שום קרבן נאכל לערלים דילפינן ביבמות (דף עג.) דערל אסור בקדשים דאתי בקל וחומר מפסח הקל וזמן נמי לא הותר לשום קרבן לאוכלו חוץ לזמנו וטומאה הותרה מכללה כדמפרש לקמן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה: ת"ל זאת - חקת הפסח וכתיב בההיא פרשתא כל ערל לא יאכל בו: מאי זאת - היכי משמע מזאת דאינו פוסל בני חבורה הבאין עמו על כרחיך מילתא אחריתי קאמר והכי קאמר ת"ל וכל ערל עד דאיכא כולה ערלות וזאת אתא דלא תימא הוא הדין לזריקה דכולה ערלות מיהא פסלה ביה אם שחטו למולין על מנת לזרוק דמה לערלים לבדם: תלמוד לומר זאת - דמשמע בעבודה א' הוא דפסלה ערלות והיינו שחיטה דהיא תחלה לעבודות והיא הוזכרה אצל מנויין ואוכלין כדמפרש: וכ"ת מאי קולא דזריקה - דתימא האי זאת אשחיטה קאי ולמעוטי זריקה היינו קולא דהא לא אתרבי מחשבת אוכלין אצל זריקה דשחיטה גלי בה רחמנא הלכך מסתברא דזאת דפסול כולה ערלות אשחיטה קאי ולאו אזריקה וזאת משמע מיעוטא: ורב חסדא - דאמר לעיל יש מחשבת (אוכלין) [ערלים] בזריקה אמר לך האי זאת לאו לקולא גבי זריקה הוא אלא לאחמורי עליה אתא והכא קאמר זאת היא דמקצת ערלה לא פסלה בה אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה: וכי תימא מאי חומרא דזריקה - משחיטה דמוקמית קולא דמקצת ערלה לא פסלה אשחיטה אבל זריקה אפי' מקצתה פסלה היינו חומרא דילה דלא מקיים פיגול אלא בזריקה אם חישב באחת מארבע עבודות על מנת לאכול הימנו כזית חוץ לזמנו פיגול הוא וחייבין עליו כרת אפילו אכל ממנו תוך זמנו כדכתיב (ויקרא ו) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ובלבד שיעשו כל עבודות שלאחריה שלא בפסול אחר אלא או בשתיקה או בכשרות על מנת תוך זמנו או על מנת פיגול כמותה אבל חישב באחת מעבודות שלאחריה פסול אחר כגון חוץ למקומו שוב אין בו כרת כדאמרי' בזבחים (דף כח:) ובמנחות בפרק שני (דף טז.) הרצאה כתיבה בפיגול נאמר לא ירצה בפיגול ונאמר בכשר מיום השמיני והלאה ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו בכשרות אף הרצאת פיגול עד שיקרבו כל מתיריו או בפיגול או בכשרות אלמא לא מיקבע וודאי של פיגול אלא בזריקה שהיא סוף העבודה דכל שעתא קאי בספק שמא יחשב פסול אחר בעבודה הבאה ויפקיע שם פיגול ממנו: מתקיף לה רב אשי - בין לרבה בין לרב חסדא ממאי דהאי וכל ערל עד דאיכא כולה ערלה משמע דנייתי זאת למעוטי זריקה למר לחומרא ולמר לקולא ות"ל זאת דקתני תנא מילתא אחריתי קאמר דילמא זאת דקתני תנא. אמילתיה קאי ומינה יליף דאינו פוסל בני חבורה הבאין עמו ומשום דכל ערל כל דהו משמע והכי קאמר יכול יפסול בני חבורה דכל ערל כל דהו משמע ושוב לא יאכל בו שום אדם: ת"ל זאת - עבודה שלימה בעינן בערלות ולעולם לא שנא שחיטה ולא שנא זריקה שוין:
למולין, על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה. רב חסדא אמר: פסול. רבה אמר: כשר. רב חסדא אמר פסול — יש מחשבת ערלים בזריקה. רבה אמר כשר — אין מחשבת ערלים בזריקה. אמר רבה: מנא אמינא לה? דתניא: יכול יפסול בני חבורה הבאין עמו? ודין הוא: הואיל וערלה פוסלת וטומאה פוסלת, מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה — אף ערלה לא עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה. או כלך לדרך זו: הואיל וערלה פוסלת וזמן פוסל, מה זמן — עשה בה מקצת זמן ככל זמן, אף ערלה — עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה. נראה למי דומה: דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים מדבר שאינו נוהג בכל הזבחים, ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים. או כלך לדרך זו: דנין דבר שלא הותר מכללו מדבר שלא הותר מכללו, ואל תוכיח טומאה — שהותרה מכללה. תלמוד לומר ״זאת״. מאי ״זאת״? אילימא דכולה ערלה — פסלה, מקצתה — לא פסלה, האי מ״וכל ערל״ נפקא! אלא לאו הכי קתני: תלמוד לומר ״וכל ערל״ — כולה ערלה פסלה, מקצתה — לא פסלה. וכי תימא הוא הדין לזריקה, דכולה ערלה מיהא פסלה — תלמוד לומר ״זאת״: בשחיטה הוא דכולה ערלה מיהא פסלה, אבל זריקה — אפילו כולה ערלה נמי לא פסלה. וכי תימא מאי קולא דזריקה? דאין מחשבת אוכלין בזריקה. ורב חסדא, אדרבה לאידך גיסא: תלמוד לומר ״וכל ערל״ — כולה ערלה פסלה, מקצתה — לא פסלה. אבל זריקה — אפילו מקצתה נמי פסלה. וכי תימא הוא הדין לזריקה, דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה, תלמוד לומר ״זאת״: שחיטה הוא דמקצתה לא פסלה, אבל זריקה — אפילו מקצתה פסלה. וכי תימא ומאי חומריה דזריקה? דלא מקבע פיגול אלא בזריקה. מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי ״וכל ערל״ כולה משמע? דילמא האי ״וכל ערל״ משמע כל דהו ערלה, כתב רחמנא ״זאת״, דעד דאיכא כולה ערלה — לא פסלה, לא שנא בשחיטה ולא שנא בזריקה. אלא אמר רב אשי: רב חסדא ורבה
פסחים סא: