הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קיז:מסכת פסחים117b
קסבר עד ועד בכלל - ואי אמינא עד בצאת סברי עלמא דאף בצאת בכלל משום הכי אמר עד אם הבנים שמחה ותו לא: [עד ולא עד בכלל] - ואי הוה אמינא עד אם הבנים הוה משמע עד אם הבנים ולא אם הבנים בכלל: ה"ג כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך וגו' וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו: כשם הגדולים - כאברהם כיצחק ויעקב: דברבים איתא - משום כבוד רבים אומר מקדש ישראל:
לאו, בהא קמיפלגי: למאן דאמר עד ״אם הבנים שמחה״, סבר ״הללויה״ — ריש פירקא, ומאן דאמר עד ״בצאת ישראל״, סבר ״הללויה״ — סוף פירקא. רב חסדא מתרץ לטעמיה, דכולי עלמא סברי: ״הללויה״ — סוף פירקא. מאן דאמר עד ״בצאת ישראל״ שפיר, ומאן דאמר עד ״אם הבנים שמחה״, עד — ועד בכלל. ונימא עד ״הללויה״! וכי תימא דלא ידעינן הי ״הללויה״ — ונימא ״הללויה״ של ״אם הבנים שמחה״? קשיא. רבה בר רב הונא מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא ״הללויה״ — ריש פירקא, מאן דאמר עד ״אם הבנים שמחה״ — שפיר, ומאן דאמר עד ״בצאת ישראל״, סבר: עד — ולא עד בכלל. ונימא: עד ״הללויה״, וכי תימא דלא ידעינן הי ״הללויה״ — ונימא עד ״הללויה״ ש״בצאת ישראל״? קשיא. וחותם בגאולה. אמר רבא: קריאת שמע והלל — ״גאל ישראל״. דצלותא — ״גואל ישראל״. מאי טעמא — דרחמי נינהו. אמר רבי זירא: דקידושא — ״אשר קדשנו במצותיו וצונו״. דצלותא — ״קדשנו במצותיך״. מאי טעמא — דרחמי נינהו. אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. כתיב הכא: ״למען תזכור את יום״. וכתיב התם: ״זכור את יום השבת לקדשו״. אמר רבה בר שילא: דצלותא — ״מצמיח קרן ישועה״, דאפטרתא — ״מגן דוד״. ״ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים״, תני רב יוסף: זהו שאומרים ״מגן דוד״. אמר רבי שמעון בן לקיש: ״ואעשך לגוי גדול״, זהו שאומרים ״אלהי אברהם״. ״ואברכך״, זהו שאומרים ״אלהי יצחק״. ״ואגדלה שמך״, זהו שאומרים ״אלהי יעקב״. יכול יהו חותמין בכולן? תלמוד לומר: ״והיה ברכה״. בך חותמין, ואין חותמין בכולן. אמר רבא: אשכחתינא לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי: בשבתא — בין בצלותא בין בקידושא: ״מקדש השבת״. ביומא טבא — בין בצלותא ובין בקידושא: ״מקדש ישראל והזמנים״. ואמינא להו אנא: אדרבה, דצלותא — בין בשבתא בין ביומא טבא: ״מקדש ישראל״, בקידושא דשבתא: ״מקדש השבת״, ביומא טבא: ״מקדש ישראל והזמנים״. ואנא אמינא טעמא דידי וטעמא דידכו. טעמא דידכו: שבת, דקביעא וקיימא — בין בצלותא ובין בקידושא: ״מקדש השבת״. יומא טבא, דישראל הוא דקבעי ליה — דקמעברי ירחי וקבעי לשני: ״מקדש ישראל והזמנים״. טעמא דידי: צלותא, דברבים איתא: ״מקדש ישראל״. קידוש, דביחיד איתא, בשבת: ״מקדש השבת״, ביום טוב: ״מקדש ישראל והזמנים״. ולא היא, צלותא ביחיד מי ליתיה? וקידושא ברבים מי ליתיה? ורבא סבר: זיל בתר עיקר. עולא בר רב נחית קמיה דרבא, אמר כסבי דפומבדיתא, ולא אמר ליה ולא מידי. אלמא הדר ביה רבא. רב נתן אבוה דרב הונא בריה דרב נתן נחית קמיה דרב פפא, אמר כסבי דפומבדיתא, ושבחיה רב פפא. אמר רבינא: אנא איקלעי לסורא קמיה דמרימר, ונחית קמיה שלוחא דציבורא ואמר כסבי דפומבדיתא, והוו משתקי ליה כולי עלמא, אמר להו: שבקוהו הילכתא כסבי דפומבדיתא, ולא הוו משתקו ליה. מתני׳ מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו. רביעי גומר עליו את הלל, ואומר עליו ברכת השיר. בין הכוסות הללו, אם רוצה לשתות — ישתה, בין שלישי לרביעי — לא ישתה. גמ׳ אמר ליה רב חנן לרבא: שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס. אמר ליה: ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה. רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר.
פסחים קיז: