הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סב:מסכת פסחים62b
היכא אישתראי - טומאת בשר לאכילה אפילו קרבן ציבור שדוחה טומאה הני מילי להקרבה אבל למיכלה בטומאה לא דתנן בכיצד צולין (דף עו:) חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה כו': שמתחלתו לא בא - לא נאמרה הבאת עיקר פסח אלא לאכילה וכי שרייה רחמנא לאיתויי בטומאה ברוב ציבור כדכתיב איש איש כי יהיה טמא וגו' איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין אדעתיה למיכליה שרייה: שעברה שנתו - שנולד אשתקד קודם ראש חודש ניסן והפרישו לשם פסח וכי מטא ראש חדש ניסן ועברה שנתו תו לא חזי לפסח דכתיב זכר בן שנה וקאי לשלמים כדילפינן בפירקין דלקמן (פסחים ד' ע:) פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא: ושחטו בזמנו לשמו - גרס דהוה ליה שוחט שלמים לשם פסח בזמנו: ר' אליעזר פוסל - טעמא מפרש בפ"ק דזבחים ומה פסח שמותרו בא שלמים שחטו לשם שלמים בזמנו פסול שלמים שאין מותרן בא פסח שחטן לשם פסח בזמן פסח אינו דין שפוסל: ורבי יהושע מכשיר - דכל זבחים שנזבחים שלא לשמן כשירין חוץ מפסח וחטאת ואי משום דנשחטו לשם פסח קל וחומר הוא ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיכשרו אחרים לשמו וכל טעמייהו התם מפרש: שלא בזמנו - לא פסיל ליה ר' אליעזר אם שחטו לשם פסח כדאמר ליה ר' יהושע ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו ולא מיהדר רבי אליעזר לדידי שלא בזמנו נמי אחרים פסולים לשמו ואמאי לרב חסדא דאמר לחומרא אמרינן הואיל נימא הכא הואיל ואלו זמנו הוה ושחיט לשמו מיפסיל הכא הכי נמי ליפסיל כדקאמר גבי ערל הואיל ואי הוה מל פסיל השתא נמי פסיל: שלא בזמנו שהוא כשר לשם אחרים - דנפקא לן לקמן (פסחים דף ע:) מוזבחת פסח צאן ובקר דפסח שניתותר לאחר הפסח קרב שלמים ואף קודם הפסח נמי נפקא לן בפ"ק דזבחים מקרא אחרינא מואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח יהא לזבח שלמים: אחרים כשרים לשמו - דהא איתקש פסולו לשם אחרים ופסול לאחרים לשמו: ספר יוחסין - מתני' דדברי הימים: אין שונין ספר יוחסין לא ללודים כו' - לדחוייה איכוון ל"א לפי שאינן מיוחסין: שקל קלא - מוט"א (גוש אדמה) : לא יצתה ידי חובתה - לא יכלה לשנותה בשלש שנים: בהדי דקא שקיל ואזיל א"ל - ר' שמלאי לר' יוחנן: מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו - מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר: פסולו בגופו - מחשבה בגופו של קרבן אבל מחשבת אוכליו פסול דבר אחר הוא: אי אפשר לברר - דמה חלק לשמו ומה חלק שלא לשמו אבל אוכליו אפשר לברר חלק אוכליו לצד זה וחלק חולה וזקן בצד אחר אי נמי לברר אם אמת מחשבתו אם אין בה ממש כגון יאכילנו לראויין ונמצאת מחשבתו בטילה למפרע ולשאינן ראויין יחזור דמיהן וכך שמעתי: אינו בארבע עבודות - דאין מחשבת אוכלין בזריקה מחשבת אכילה לא שייכא בקרבן ציבור דלא שייכא אלא בפסח: תשש כחן - שנגנזו מהן טעמי תורה שהיו בו: נגנז - נשתכח: מאצל לאצל - שני מקראות הן ופרשה גדולה ביניהן ולאצל ששה בנים וקא חשיב ואזיל הבנים וסיפא דפרשתא אלה בני אצל:
בשר — היכא הותרה? אלא פשיטא בטומאת גברי, והיכא הותרה מכללה — בציבור. רישא בטומאת בשר, סיפא בטומאת גברי! אין — שם טומאה קפריך. ואיבעית אימא: כולה בטומאת בשר, והיכא הותרה — בטומאת פסח, דתנן: פסח הבא בטומאה — נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. מתיב רב הונא בריה דרב יהושע: הפסח שעברה שנתו, ושחטו בזמנו לשמו, וכן השוחט אחרים לשם פסח בזמנו — רבי אליעזר פוסל, ורבי יהושע מכשיר. טעמא בזמנו, הא שלא בזמנו — כשר. ואמאי? נימא: הואיל ובזמנו פוסל, שלא בזמנו נמי פוסל! אמר רב פפא: שאני התם דאמר קרא ״ואמרתם זבח פסח הוא״ — הוא בהוייתו: לא הוא לשום אחרים, ולא אחרים לשמו. בזמנו, שהוא פסול לשום אחרים — אחרים פסולין לשמו. שלא בזמנו, שהוא כשר לשום אחרים — אחרים כשרים לשמו. רבי שמלאי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: ניתני לי מר ספר יוחסין. אמר ליה: מהיכן את? אמר ליה: מלוד. והיכן מותבך? בנהרדעא. אמר ליה: אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא. כפייה וארצי. אמר ליה: ניתנייה בתלתא ירחי. שקל קלא פתק ביה, אמר ליה: ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא מתלת מאה רבוותא, ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין, ואת אמרת בתלתא ירחי?! כי שקיל ואזיל אמר ליה: רבי, מה בין לשמו ושלא לשמו, לאוכליו ושלא לאוכליו? אמר ליה: הואיל וצורבא מרבנן את, תא ואימא לך: לשמו ושלא לשמו — פסולו בגופו, לאוכליו ושלא לאוכליו — אין פסולו בגופו. לשמו ושלא לשמו — אי אפשר לברר איסורו, לאוכליו ושלא לאוכליו — אפשר לברר איסורו. לשמו ושלא לשמו — ישנו בארבע עבודות, לאוכליו ושלא לאוכליו — אינו בארבע עבודות. לשמו ושלא לשמו — ישנו בציבור כביחיד, לאוכליו ושלא לאוכליו — אינו בציבור כביחיד. רב אשי אמר: פסולו בגופו ואי אפשר לברר איסורו — חדא מילתא היא, דמה טעם אמר פסולו בגופו? משום דאי אפשר לברר איסורו. אמר רמי בר רב יודא אמר רב: מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם. אמר מר זוטרא: בין ״אצל״ ל״אצל״ טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא. תניא, אחרים אומרים: הקדים מולים לערלים — כשר, ערלים למולים — פסול. מאי שנא מולין לערלים דכשר — דכולה ערלה בעינן, וליכא? ערלים למולין נמי, כולה ערלה בעינן, וליכא!
פסחים סב: