הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קטו:מסכת פסחים115b
צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא - ארס שבחזרת שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים: הא לא נגע - ידו במשקה: הא בעלמא איתמר - בשאר טיבולין שאינן קבע צריך שיטול ידיו לטיבול דכשנטל ידיו לראשון לא היה יודע שסוף שני לבוא: דאי ס"ד הכא - גבי מרור איתמר אמאי הא משי ליה חדא זמנא בטיבול ראשון: אסחיה לדעתיה ונגע - בבשרו: בלע מצה - ולא לעסה יצא: בלע מרור (לא) יצא - אפשר שלא טעם בו טעם מרור: בלע מצה ומרור - יחד ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה יצא ידי מצה שאינה צריכה טעם אבל ידי מרור לא יצא הואיל ולא לעסו ואוכל מצה עמו אין לו שום טעם: כרכן - שניהם יחד בסיב הדקל לא יצא שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה: ואין עוקרין את השלחן - א"צ להגביה קערה כשמתחיל הגדה אלא מלפני הגדול שבהן שעושה הסדר ואומר ההגדה:
לשקועיה בחרוסת, משום קפא. דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה — נטילת ידים למה לי? הא לא נגע! ודילמא לעולם אימא לך: לא צריך לשקועיה, וקפא מריחא מיית. אלא למה לי נטילת ידים — דילמא משקעו ליה. ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור, וליכא. אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא, ודרש: נטל ידיו בטיבול ראשון — נוטל ידיו בטיבול שני. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא בעלמא איתמר. דאי סלקא דעתך הכא איתמר, למה לי נטילת ידים תרי זימני? הא משא ליה ידיה חדא זימנא! אמר להו רב פפא: אדרבה, הכא איתמר. דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר, למה לי תרי טיבולי? אלא מאי, הכא איתמר? נטילת ידים תרי זימני למה לי? הא משא ליה ידיה חדא זימנא! אמרי: כיון דבעי למימר אגדתא והלילא, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע. אמר רבא: בלע מצה — יצא, בלע מרור — לא יצא. בלע מצה ומרור, ידי מצה — יצא, ידי מרור — לא יצא. כרכן בסיב ובלען — אף ידי מצה נמי לא יצא. אמר רב שימי בר אשי: מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד. ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה. רב הונא אומר: כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה. והלכתא כרב הונא. למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה, אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן?! אמר ליה רבה: פטרתן מלומר ״מה נשתנה״. אמר שמואל: ״לחם עוני״ כתיב — לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי: ״לחם עוני״ — לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: ״לחם עוני״ — ״עני״ כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה,
פסחים קטו: