הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פט.מסכת פסחים89a
משום דאיכא חזה ושוק - דשלמים שצריך לינתן לכהן וא"א לתת דהא כל חד וחד שמא האי הוי פסח ונמצא מאכילו לכהן שלא נמנה עליו: וניתי כל חד וחד - מינייהו חד כהן ונמנה אפסחו: ה"ג וניתי כולהו חמשה חד כהן דלא עבד פסח ונמניה בהדי כל חד וחד - דממה נפשך איכא חד דקא נפיק ביה ויאכל חזה ושוק של כולם: דקא ממעט באכילה דשלמים - בזמן אכילתו שאוכל את כולם ליום ולילה ושורף את הנותר ואם שלמים הוא עדיין אינו נותר ונמצא שורף קדשים כשרים: וניתי במותר הפסח - מתחלתו יתנה עליו אם שלי תם היה זה יהיה מותר הפסח שהוא קרב שלמים והוא כפסח שנאכל ליום ולילה והכי תניא בתוספתא דזבחים בפ' (הפסח שנתערב) ומשני אין מפרישין קרבן מתחלה לשם נותר שהיאך יכול להיות מותר הפסח והרי שם פסח לא חל עליו מעולם שהרי זה כבר יצא: ונטרחו ונייתי במותר הפסח - יבקשו אנשים שנתותרו להם פסח חי או מעות פסח ויקחו מהן בהמות ויתנה כל אחד על שלו אם שלי בעל מום היה הרי זה פסח ואם לאו הרי הוא כמות שהוא מותר הפסח לשלמים ונאכל ליום ולילה: בעי סמיכה - וא"א לסמוך על זה שמא פסח הוא וקא עביד עבודה בקדשים: קרבן נשים - לא בעי סמיכה: פסח בשפיכה - בנחת מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד דנפקא לן מתן דם דפסח מודם זבחיך ישפך במסכת זבחים בפ' ב"ש (זבחים דף לז:) ובשלמים כתיבא זריקה שזורק למרחוק מן המזרק למזבח ואין מתן אצבע אלא בחטאת דכתיב בה באצבעו אבל בכל שאר קרבנות וזרקו כתיב וזורק כנגד הקרן עד שהדם ניתן לקיר מערבי וקיר דרומי: לכתחלה נמי - בתמיה: מתני' על מי שיעלה - משמע שאינו ממנה עליו אלא הראשון: ומזכה את אחיו עמו - בגמרא מפרש היכי מתמני ומתרץ דאמנינהו אבוהון מעיקרא וכדי לזרזן קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו וכך הודיעם: גמ' ש"מ יש ברירה - קס"ד דלא אימנו אלא חד: כדי לזרזן - וכולן אימנו עליו בין ראשון בין אחרון: תניא נמי הכי - דמשום זריזות נקט: מתני' נמנין - הרוצה לימנות: ונמשכין - הרוצה לימשך: עד שישחט - אבל משנשחט אין נמנין עליו ואין מושכין הימנו אפי' לר"ש דפליג ואמר עד שיזרק הא מוקים דלימשך הוא דפליג אבל בלימנות מודה: גמ' דאף על גב דנמנין עליו חבורה [זו חוזרין ונמנין עליו חבורה] אחרת - כל חבורה שלימה שנימנו על פסח אחד ימשכו כולן ידיהן הימנו ודלא כר' יהודה דאמר לקמן בפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צט.) ובלבד שיהיה א' מבני חבורה ראשונה קיים עליו: מחלוקת לימשך - בההיא קאמר ר"ש עד שיזרק: אם ימעט הבית - אם באו לימעט ולימשך מהיות משה בעוד היותו לשה יתמעטו: מחיותיה - בעודו בחיים: מהווייתיה - קודם גמר עבודותיו:
דאיכא חזה ושוק, דכהנים הוא דאכלי ליה. וניתי כל חד וחד כהן בהדיה. האי כהן היכי דמי? אי דעביד פסח — דילמא האי פסח הוא, ונמצא פסח נאכל שלא למנויו. ואי דלא עביד פסח — דילמא שלמים הוא, ולא עביד פסח! וניתי כל חמשה חד כהן דלא עבד פסח, ונימני עילויה הני חמשה פסחים, דממה נפשך איכא חד דלא עביד פסח, וקא נפקי ביה. אלא משום דקא ממעיט באכילת שלמים, דאילו פסח ליום ולילה, ואילו שלמים לשני ימים ולילה אחד. וניתי מותר הפסח. ונימא: אי דידי בעל מום — האי דאייתי השתא ניהוי פסח, אי דידי תם הוא — ניהוי האי דאייתי השתא שלמים, דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד. וכי מפרישין תחלה למותרות?! ונטרחו ונייתי מותר הפסח! אלא משום סמיכה. דאילו פסח לא בעי סמיכה, ואילו מותר בעי סמיכה. הא תינח קרבן אנשים. קרבן נשים, מאי איכא למימר? אלא משום מתנות. דאילו פסח — מתנה אחת, ואילו שלמים — שתים שהן ארבע. מאי נפקא מינה? והא תנן: כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתן אחת — כפר, אלא משום דאילו פסח בשפיכה, ואילו שלמים בזריקה. מאי נפקא מינה? והא תניא: כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא. אימר דקא אמרינן דאי עבד, לכתחלה נמי?! מתני׳ האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו — זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו. גמ׳ שמע מינה יש ברירה! אמר רבי יוחנן, כדי לזרזן במצות קאמר. דיקא נמי דקתני: ומזכה אחיו עמו, אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא — שפיר, אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא, לבתר דשחיט מי קא מתמנו? והא תנן: נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט. שמע מינה. תניא נמי הכי: מעשה וקדמו בנות לבנים, ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים. מתני׳ לעולם נמנין עליו עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד. נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט. רבי שמעון אומר: עד שיזרק את הדם. גמ׳ מאי קא משמע לן? הא קא משמע לן דאף על גב דאימני עליו חבורה זו, חוזרת ונמנין עליו חבורה אחרת. נמנין ומושכין את ידיהן עד שישחט וכו׳. אמר אביי: מחלוקת לימשך, דרבנן סברי: ״מהיות משה״ — מחיותיה דשה. ורבי שמעון סבר: מהוייתיה דשה. אבל לימנות — דברי הכל עד שישחט, דאמר קרא: ״במכסת נפשת״, והדר: ״תכסו״. תניא נמי הכי: נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, רבי שמעון אומר: נמנין עד שישחט, ומושכין עד שיזרק הדם.
פסחים פט.