הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קיז.מסכת פסחים117a
אחת היא - כלומר תיבה אחת היא ואין התיבה נחלקת לשנים: הללו בהך גיסא - בסוף שיטה ויה בתחלת שיטה האחרת: שיר שבתורה - אז ישיר משה: ועל כל צרה שלא תבא עליהם - לישנא מעליא הוא דנקט כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה אומרים אותו על גאולתן כגון חנוכה: כל תפלות - כל מזמורים הפותחים בתפלה כגון תפלה לעני כי יעטוף (תהילים ק״ב:א׳): אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן - מיציאת מצרים ועד דוד לא אמרו עליו הלל: ד"א פסלו של מיכה עומד - בימי דוד בבכי באותו מקום וישראל אומרים הלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם וגו' אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק: ניצוח וניגון לעתיד לבא - מקום שנאמר למנצח בנגינות מלעתיד הוא מדבר: ע"י מתורגמן - הוא אומר ואחר מפרש: יהושע וכל ישראל אמרוהו - כלומר אף יהושע וכל ישראל אמרוהו: הללויה - כולהו דבספר תהלים: קראי מוסיפין - בעלי מקרא מוסיפין אף אלו:
רב חסדא אמר רבי יוחנן: ״הללויה״ ו״כסיה״ ו״ידידיה״ — אחת הן. רב אמר: ״כסיה״ ו״מרחביה״ — אחת הן. רבה אמר: ״מרחביה״ בלבד. איבעיא להו: ״מרחב יה״ לרב חסדא, מאי? תיקו. איבעיא להו: ״ידידיה״ לרב, מאי? תא שמע, דאמר רב: ״ידידיה״ נחלק לשנים, לפיכך: ידיד חול, יה קודש. איבעיא להו: ״הללויה״ לרב, מאי? תא שמע, דאמר רב: חזינא תילי דבי חביבא דכתיב בהו ״הללו״ בחד גיסא, ו״יה״ בחד גיסא. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי ״הללויה״? הללוהו בהלולים הרבה. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים: ב״ניצוח״, ב״נגון״, ב״משכיל״, ב״מזמור״, ב״שיר״, ב״אשרי״, ב״תהלה״, ב״תפלה״, ב״הודאה״, ב״הללויה״. גדול מכולן ״הללויה״, שכולל שם ושבח בבת אחת. אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה, משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן. ולכשנגאלין, אומרים אותו על גאולתן. תניא, היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים כלן דוד אמרן, שנאמר: ״כלו תפלות דוד בן ישי״ — אל תיקרי ״כלו״, אלא ״כל אלו״. הלל זה מי אמרו? רבי יוסי אומר, אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו. ונראין דבריו מדבריהן. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?! דבר אחר: פסלו של מיכה עומד בבכי, וישראל אומרים את ההלל? תנו רבנן: כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים, רבי אליעזר אומר: כנגד עצמו אמרן. רבי יהושע אומר: כנגד ציבור אמרן. וחכמים אומרים: יש מהן כנגד ציבור ויש מהן כנגד עצמו. האמורות בלשון יחיד — כנגד עצמו, האמורות בלשון רבים — כנגד ציבור. ״ניצוח״ ו״ניגון״ — לעתיד לבא. ״משכיל״ — על ידי תורגמן. ״לדוד מזמור״ — מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה. ״מזמור לדוד״ — מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה. ללמדך שאין השכינה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. שנאמר: ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳״. אמר רב יהודה אמר רב: וכן לדבר הלכה. אמר רב נחמן: וכן לחלום טוב. איני?! והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר — תכוינה, שנאמר: ״שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר״. אל תקרי ״שושנים״, אלא ״ששונים״. אל תקרי ״מור עובר״, אלא ״מר עובר״. לא קשיא: הא — ברבה, הא — בתלמידא. ואי בעית אימא: הא והא ברבה, ולא קשיא: הא — מקמי דפתח, והא — לבתר דפתח. כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן, ולבסוף יתיב באימתא, ופתח בשמעתא. תנו רבנן: הלל זה מי אמרו? רבי אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים. הם אמרו: ״לא לנו ה׳ לא לנו״, משיבה רוח הקודש ואמרה להן: ״למעני למעני אעשה״. רבי יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען. הם אמרו: ״לא לנו״, ומשיבה וכו׳: רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא. הם אמרו: ״לא לנו״, ורוח הקודש משיבה ואומרת להם: ״למעני למעני אעשה״. רבי אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב. הם אמרו: ״לא לנו״, ומשיבה וכו׳. רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע. הם אמרו: ״לא לנו״, ומשיבה וכו׳. רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע. הם אמרו: ״לא לנו״, ומשיבה וכו׳. וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל. ולכשנגאלין, אומרים אותו על גאולתן. אמר רב חסדא: ״הללויה״ — סוף פירקא. רבה בר רב הונא אמר: ״הללויה״ — ריש פירקא. אמר רב חסדא: חזינא להו לתילי דבי רב חנין בר רב דכתיב בהו ״הללויה״ באמצע פירקא. אלמא מספקא ליה. אמר רב חנין בר רבא: הכל מודים ב״תהלת ה׳ ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (הללויה)״, ״הללויה״ דבתריה — ריש פירקא. ״רשע יראה וכעס שניו יחרק ונמס תאות רשעים תאבד״, ״הללויה״ דבתריה — ריש פירקא. ו״שעומדים בבית ה׳״, ״הללויה״ דבתריה — ריש פירקא. קראי מוסיפין אף את אלו: ״מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש״, ״הללויה״ דבתריה — ריש פירקא. ״ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם״, ״הללויה״ דבתריה — ריש פירקא. נימא כתנאי: עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד ״אם הבנים שמחה״, ובית הלל אומרים: עד ״חלמיש למעינו מים״. ותניא אידך, עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד ״בצאת ישראל ממצרים״. ובית הלל אומרים: עד ״לא לנו ה׳ לא לנו״.
פסחים קיז.