הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
עז.מסכת פסחים77a
הא לא כתיב בהו מועד - ולא לידחו טומאה דהא כל קרבנות ציבור ממועד נפקי לן כדלקמן: קרא עלי מועד - תמוז דשילוח מרגלים מלויי מליוה וכלו ארבעים דידהו בט' באב בפרק בתרא דתענית והוקבעה להם בו בכיה לדורות ויום עיבור החדש קרי מועד: וידבר משה וגו' - בתורת כהנים הוא גבי עומר ושתי הלחם: שלא למדנו כו' שנאמר בהן מועד - לדחות שבת וטומאה: במועדו - משמע לא יעבור זמנן ואפילו הן טמאין ואפילו הוא שבת: אלה תעשו וגו' - בפרשת פינחס כתיב גבי מוספים: מניין לרבות עומר והקרב עמו - ועשיתם ביום הניפכם וגו' (ויקרא כ״ג:י״ב): ושתי הלחם - והכבשים הקרבין עמהן האמור בתורת כהנים ואינם אמורים בפרשת פינחס: ת"ל - בשילהי ההיא פרשתא דשור או כשב או עז וידבר משה וגו': כל הני למה לי - לכתוב חד וליתי הנך מיניה: שאר קרבנות ציבור - מוספין דעולה מכפרת אעשה כדתניא ביומא (דף לו.) אין עולה באה אלא על עשה ולא תעשה שניתק לעשה: עומר ושתי הלחם אינן באין אלא להתיר - את החדש זה במדינה וזה במקדש: סברוה - האמוראין בני ישיבה היו סבורין כן לפיכך הוצרך להם לישאל הא דבעי לקמיה לימא מתניתין דלא כר' יהושע: דחויה - אף על גב דאכשרה רחמנא למיתי בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא מישתכחי טהורין וכיון דלאו היתר גמור הוא בעי' ציץ לרצויי: בין שישנו על מצחו - בשעה שאירעה טומאה בקרבנות: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח - בשעת עבודת פנים: שאינו על מצחו - דהא אין נכנס שם בבגדי זהב כדאמרינן [בראש השנה] (דף כו.) דאין קטיגור נעשה סניגור: ומרצה - אם באו בטומאה דהא קיימא לן כל קרבנות הציבור הקבוע להן זמן דוחין את הטומאה ורבי שמעון אית ליה טומאה דחויה היא בציבור ואי לאו משום דציץ מרצה אטומאה לא הוו מיתכשרי: שטומאה הותרה בציבור - ואין קרבן ציבור צריך ריצועי הציץ אלא קרבן יחיד: ודכולי עלמא - כלומר הנך רבנן דסתם מתניתין סברי אין הציץ מרצה על אכילות על טומאה שנגע בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים (ואימורין): לימא מתניתין - דאמר עומר ושתי הלחם באין בטומאה ואף על גב דבעינן ריצוי ציץ וציץ אאכילות לא מרצי ונמצא שאין כאן שיריים הנרצין אלא הקומץ לבדו שהציץ מועיל וכן במיני דמים לא הועיל ציץ לבשר אלא לדם וקתני דהדם נזרק: דלא כר' יהושע - דאמר אם אין בשר ראוי אין דם ראוי: אם אין בשר - ראוי כגון שנטמא או שנאבד אין הדם נזרק: לול - אויר יש בין כבש למזבח לא היה ראש הכבש מחובר למזבח שיש אויר מעט בינתים והמסדר את האברים עומד על הכבש וזורקן על מערכת העצים לקיים מצות זריקה: הא כתיב גביה והבשר תאכל - אלמא בשר קיים בעינן:
ראשי חדשים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הא לא כתיב בהו ״מועד״, קא משמע לן דראש חדש איקרי מועד, כדאביי, דאמר אביי: תמוז דהאי שתא מלויי מליוה, דכתיב: ״קרא עלי מועד לשבר בחורי״. למימרא דכולהו מ״מועד״ אתו, מנהני מילי? דתנו רבנן: ״וידבר משה את מעדי ה׳״ — מה תלמוד לומר? לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהו ״במועדו״, ״במועדו״ ואפילו בשבת, ״במועדו״ ואפילו בטומאה. שאר קרבנות ציבור מניין — שנאמר: ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם״. מנין לרבות עומר והקרב עמו, שתי הלחם והקרב עמם — תלמוד לומר: ״וידבר משה את מעדי ה׳ אל בני ישראל״, הכתוב קבעו מועד אחד לכולן. וכל הני למה לי? צריכי, דאי כתב רחמנא תמיד, הוה אמינא תמיד — שכן תדיר וכליל, אבל פסח — לא, קא משמע לן. ואי כתב רחמנא פסח, פסח שהוא ענוש כרת, אבל תמיד דאין ענוש כרת — אימא לא, קא משמע לן. ואי כתב רחמנא הני תרתי, הוה אמינא הני הוא יש בהן צד חמור, תמיד — תדיר וכליל, פסח — שהוא ענוש כרת. אבל שאר קרבנות ציבור — אימא לא, כתב רחמנא: ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם״. ואי כתב רחמנא: ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם״, הוה אמינא שאר קרבנות ציבור הבאין לכפר. אבל עומר ושתי הלחם דאין באין לכפר, אלא להתיר בעלמא נינהו — לא, קא משמע לן. ואי כתב רחמנא עומר ושתי הלחם לחודייהו, הוה אמינא אדרבה: עומר ושתי הלחם דאלימי דבאין להתיר, אבל הנך — לא, קא משמע לן. סברוה דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור, ובעיא ציץ לרצות. דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה, דתניא: ציץ, בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו — מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודיהו על מצחו — מרצה, אין עודיהו על מצחו — אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה. אמר לו: הנח ליום הכפורים שטומאה הותרה בציבור. מכלל דרבי שמעון סבר: טומאה דחויה היא בציבור. ודכולי עלמא אין הציץ מרצה על אכילות, דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא רבי אליעזר, דתניא: רבי אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות, רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות. נימא מתניתין דלא כרבי יהושע, דתניא: ״ועשית עלתיך הבשר והדם״, רבי יהושע אומר: אם אין דם — אין בשר, אם אין בשר — אין דם. רבי אליעזר אומר: דם — אף על פי שאין בשר, שנאמר: ״ודם זבחיך ישפך״, ומה אני מקיים ״ועשית עלתיך הבשר והדם״ — לומר לך: מה דם בזריקה, אף בשר בזריקה. הוי אומר: לול קטן יש בין כבש למזבח. ורבי יהושע נמי, הכתיב ״ודם זבחיך ישפך״! אמר לך: הא כתיב גביה ״והבשר תאכל״.
פסחים עז.