הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
עו.מסכת פסחים76a
אסור - דבלע היתר מאיסור: עילאה גבר - העליון נוצח הלכך חם לתוך צונן אסור שהעליון מחממו לתחתון והרי שניהן חמין ובלעי מהדדי וצונן לתוך חם מותר שהעליון מצננו לתחתון ולא בלעי: ושמואל אמר תתאה גבר - הלכך חם לתוך צונן מותר וצונן לתוך חם אסור ואף על גב דהילכתא כרב באיסורי בהא הילכתא כשמואל דהא תניא תרתי מתני' כוותיה כדלקמן: והדר חרס ומחמם ליה לרוטב - דהוי צלי מחמת דבר אחר: אקורי מיקר ליה - ואמאי יטול את מקומו ולא גרסינן בקולף את מקומו סגיא: לסולת דהדר הודרניה - לסולת אשר סביבותיו: הדר הודרניה - לשון סחור סחור ליה: ואמאי יקמוץ - והכא נמי לא גרס ביטול את מקומו סגיא: [צונן הוא] - דאקורי קא מיקר ליה וקליפה מיהא בעיא דאפילו צונן גמור הוא הפסח מאחר שנצלה ויבש שאי אפשר דלא עייל ביה סיכת השמן פורתא: וצונן לתוך חם אסור - אלמא תתאה גבר: עד דמיקר ליה - קודם שיצטנן בלע כל דהו: כבוש - בחומץ: הרי הוא כמבושל - ואם נכבשו איסור והתר יחד כולן אסורין: שאין נאכל מחמת מלחו - שהמליחו הרבה עד שמקדיח טעמו מחמת מלחו קצת ואינו ראוי לאוכלו אלא אם כן היה מדיחו והאי אין נאכל לאו לגמרי קאמר שאין שום אדם יכול לאוכלו אלא כיון שנתקלקל טעמו אינו נאכל מחמת מלחו קרי ליה ואסור: כמכא - כותח ואית ביה נסיובי דחלבא: מפשרוניא - מקום: ולא אמרן - דצלי בקליפה סגי ליה אלא דלית ליה פילי פילי קרבנ"ש: ואי מיתבל - בר גוזלא בתבלי אסור דתבלי מרככי ליה ומייצי ובלעי לכותחא ובר גוזלא צונן הוה כדמפרש:
צונן לתוך צונן — דברי הכל מותר. חם לתוך צונן, וצונן לתוך חם, רב אמר: עילאה גבר. ושמואל אמר: תתאה גבר. תנן: נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו — יטול את מקומו. קא סלקא דעתך בחרס צוננת. בשלמא לרב דאמר ״עילאה גבר״, משום הכי יטול את מקומו — דאזל רוטב מרתח ליה לחרס, והדר חרס מרתח ליה לרוטב. וכי הדר רוטב אפסח — קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרס, ורחמנא אמר ״צלי אש״, ולא צלי מחמת דבר אחר. אלא לשמואל דאמר ״תתאה גבר״, חרס כיון דצונן הוא — אקורי מיקר ליה לרוטב, אמאי יטול את מקומו? כדאמר רבי ירמיה אמר שמואל: בסולת רותחת, הכא נמי בחרס רותח. תנן: נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו. קא סלקא דעתך בסולת צוננת. בשלמא לרב דאמר ״עילאה גבר״, משום הכי יקמוץ את מקומו — דמרתח לה לסולת דהדר הודרניה, והדרא סולת ומרתחא ליה לדידיה, וקא מטוי רוטב מחמת חמימותא דסולת, ורחמנא אמר ״צלי אש״, ולא צלי מחמת דבר אחר. אלא לשמואל דאמר ״תתאה גבר״, סולת כיון דצוננת היא — אקורי קא מיקר ליה, למה לי יקמוץ את מקומו? (תסגי ליה ביטול את מקומו!) אמר רבי ירמיה אמר שמואל: בסולת רותחת. תנן: סכו בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים — יאכלו. אם של ישראל, אם חי הוא — ידיחנו, אם צלי הוא — יקלוף את החיצון. בשלמא לרב דאמר ״עילאה גבר״, אמטו להכי סגי ליה בקליפה, משום דעילאה צונן הוא. אלא לשמואל דאמר ״תתאה גבר״, כיון דחם הוא — מבלע בלע, אמאי סגי ליה בקליפה? ניתסר לגמרי! שאני סיכה, דמשהו בעלמא הוא דעבידא. תניא כוותיה דשמואל: חם לתוך חם — אסור. וכן צונן שנתן לתוך חם — אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן — מדיח. חם לתוך צונן מדיח — כיון דחם הוא, אדמיקר ליה — אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי! אלא אימא: חם לתוך צונן — קולף, צונן לתוך צונן — מדיח. תניא אידך: בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן צונן שנפל לתוך חם — אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן — מדיח. חם לתוך צונן מדיח — כיון דחם הוא, אדמיקר ליה — אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי! אלא אימא: חם לתוך צונן — קולף, צונן לתוך צונן — מדיח. אמר מר: צונן לתוך צונן — מדיח. אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא מלחו, אבל מלחו — אסור. דאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח. כבוש הרי הוא כמבושל. אמר רבא: הא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח (וכו׳) — לא (אמרן) [שנו] אלא שלא נאכל מחמת מלחו, אבל נאכל מחמת מלחו — לא. ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא, שרייא רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא. אמר רבא: מאן חכים למישרא מילתא כי הא, אי לאו רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא, דגברא רבה הוא. אמר לך, כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח — שאין נאכל מחמת מלחו, האי נאכל מחמת מלחו. והני מילי חי, אבל צלי — בעי קליפה. ולא אמרן אלא דלית ביה פילי, אבל אית ביה פילי — אסור. ואי מתובל בתבלי — אסור. אמר רב:
פסחים עו.