הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צ:מסכת פסחים90b
ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ - ואע"פ שבידו לטבול היום וטעמא מפרש לקמיה: מחוסרי כפרה - זב וזבה ומצורעת ויולדת: פשע - ולא טביל: משם - מן העזרה: שבשופרות - שופר היה שם שכתוב עליו קינין ואשה שיש עליה לידה וכן כל מחוסרי כפרה מביאין מעות ונותנין לתוכו ודמי הקינין קצובין היו ואוכלים בקדש לערב וסומכין על חזקת בית דין של כהנים שאין עומדין משם עד שיכלו כל מעות אותו שופר כדי שלא יאכלו מחוסרי כפרה בקדשים: ופרכינן ורב דאמר - שמא פשע אלמא מדאורייתא מיחזא חזי טמא שרץ לשחוט עליו ומשום דילמא פשע גזרו ביה רבנן: והאמר רב - בכיצד צולין היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין מטמאים אחד מהן בשרץ להכריע רוב ציבור לטומאה ואי מדאורייתא חזי היאך הוא מכריעם לטומאה דהיינו טמא שרץ דחזי למטבל: וממאי דהכי - דילמא מדכתיב טמא לנפש ולא כתיב טמא שרץ שמע מינה טמא מת שאינו ראוי לערב קאמר: סבר לה כרבי יצחק דאמר - בספרי אותן אנשים שבפסח מדבר שהיו טמאין לנפש אדם טמאי מת מצוה היו שחל שביעי כו': מאי לאו דלא טביל - וקשיא לרב: הא קא משמע לן דאף על גב דמחוסר הערב שמש דשימשא ממילא ערבא - ולא הוי כמחוסר מעשה: הכי נמי מסתברא - דאטבול קאי מדאצטריך למיתנא סיפא דשוחטין על מחוסר כפורים אי אמרת בשלמא רישא לא אשמעי' [אלא] טבול יום איצטריך למיתנא סיפא לאשמעי' דשוחטין על מחוסר כפורים ס"ד אמינא האי מחוסר מעשה חשיב ליה קא משמע לן דשרי ובמסרו לב"ד של כהנים כדאמרן: אלא אי אמרת כו' יש בידו לתקן - לטבול אבל מחוסר כפרה אין בידו לתקן אלא ביד כהן: זבה טבילתה ביום שביעי - דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ח) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כיון דסיימה לה ספירה תטהר ובתחלת היום עבדה לה ספירה אבל נדה דאורייתא שאינה סופרת נקיים אלא שבעה עם ימי ראייתה אינה טובלת עד לאחר שקיעת החמה של שביעי והערב שמש בדידה לא הוי עד למחר: בשביעי לא - משום דלא חזיא לאורתא משום הערב שמש: תהיה - יתירה דריש: ויולדת איתקש לנדה - דכתיב (שם יב) כימי נדת דותה תטמא: מתני' האונן - שמתו מוטל לפניו כדאמרי' בשחיטת קדשים בפרק טבול יום (זבחים דף ק:) איזהו אונן כל זמן שלא נקבר:
שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ועולא אמר: אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ. לרב, מאי שנא טבול יום — דחזי לאורתא? טמא שרץ נמי חזי לאורתא! מחוסר טבילה. טבול יום נמי — מחוסר הערב שמש! שמשא ממילא ערבא. מחוסר כפורים נמי — הא מחוסר כפרה! שקינו בידו. טמא שרץ נמי — הרי מקוה לפניו! דילמא פשע. אי הכי, מחוסר כפורים נמי דילמא פשע! כגון דמסרינהו לבית דין, וכדרב שמעיה, דאמר: חזקה אין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופרות. ולרב, מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דגזרו ביה, אלמה אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ. אלא, לרב מדאורייתא נמי לא חזי, דכתיב: ״איש איש כי יהיה טמא לנפש״. מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח, דהיינו טומאת שרץ, ואמר רחמנא: נידחי! וכי תימא ממאי דהכי? סבר לה כרבי יצחק, דאמר: טמאי מת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח, שנאמר: ״ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא״, ביום ההוא הוא דאינן יכולין לעשות, אבל למחר יכולין לעשות, ואמר רחמנא: נדחו. תנן: זב שראה שתי ראיות — שוחטין עליו בשביעי. מאי לאו — דלא טביל, ושמע מינה: שוחטין וזורקין על טמא שרץ! לא, דטביל. אי טביל, מאי קא משמע לן! הא קא משמע לן, דאף על גב דמחוסר הערב השמש, קא משמע לן דשמשא ממילא ערבא. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: ראה שלש ראיות — שוחטין עליו בשמיני. אי אמרת בשלמא זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי, דטביל — איצטריך. סלקא דעתך אמינא, ראה שתי ראיות בשביעי הוא דלא מחוסר מעשה, אבל ראה שלש בשמיני, דמחוסר מעשה — מחוסר כפרה, לא. קא משמע לן דאף על גב דמחוסר כפרה, שוחטין וזורקין עילויה. אלא אי אמרת ראה שתי ראיות בשביעי, דלא טביל — ראה שלש בשמיני למה לי? השתא יש לומר ראה שתי ראיות בשביעי, דלא טביל, דטמא מעליא הוא — שחטינן וזרקינן עילויה. ראה שלש בשמיני, דטביל ליה בשביעי, דקלישא טומאה — לא כל שכן דשחטינן וזרקינן עילויה! אלא לאו, שמע מינה: ראה שתי ראיות בשביעי דשחטינן עילויה, דטביל. לא, לעולם אימא לך דלא טביל, ואיצטריך. סלקא דעתך אמינא בשביעי הוא דבידו לתקן, אבל בשמיני דאין בידו להקריב קרבן, אימא פשעי ביה כהנים, קא משמע לן כדרב שמעיה. והזבה שוחטין וכו׳. תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה: ״והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה״. אמר ליה: זבה בשביעי שלה מי חזיא? אפילו למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, הני מילי טמא שרץ — דחזי לאורתא, הא — עד למחר דמתיא כפרה לא חזיא! אימא: ״בשמיני״. פשיטא! מהו דתימא כיון דמחסרא כפרה — לא, קא משמע לן כדרב שמעיה. רבינא אמר — ״נדה״ תנא קמיה: ״והנדה שוחטין עליה בשביעי״. אמר ליה: נדה בשביעי מי חזיא? אפילו למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דחזי לאורתא, נדה לאורתא דשביעי הוא דטבלה, עד שמיני דעבדה הערב שמש לא חזיא! אלא אימא: ״בשמיני״. פשיטא! השתא ומה זבה דמיחסרא כפרה — שוחטין וזורקין עליה בשמיני, נדה דלא מיחסרא כפרה — צריכה למימר דשחטינן וזרקינן עלה?! נדה איצטריכא ליה, הא קא משמע לן: בשמיני אין, בשביעי לא, כדתניא: כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה. דתניא: יכול תהא טובלת מבעוד יום? תלמוד לומר: ״שבעת ימים תהיה בנדתה״ — תהא בנדתה כל שבעה. ויולדת איתקש לנדה. מתני׳ האונן,
פסחים צ: