הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סו:מסכת פסחים66b
והא עביד מלאכה בקדשים - ועובר משום לא תעבוד בבכור (דברים ט״ו:י״ט): דעבדי כהלל - דלא מקדשי לקרבנן עד דמייתי להו לעזרה: לא מעל - שלא היה שהות בין הקדישה לשחיטה שיבאו בה לידי מעילה: דתנן לא מקדישין וכו' - במסכת ביצה והיאך הקדישו פסחיהן אלו בשבת: הני מילי - דאין מקדישין: חובות הקבוע להן זמן - לבו ביום שפיר דמי דהואיל ונשחטין היום יכול להקדישן היום: פסחו - ליכא למימר ביום טוב דאין פסח קרב ביום טוב וחגיגה ליכא למימר בשבת: מחמר לא קרי אלא בבהמה הנושאת משוי והוא מנהיגה קרי לי' מחמר ומוזהר עליו בפ' מי שהחשיך: כלאחר יד - שאין דרך טלה לשאת משוי: שיש לו היתר מן התורה - כגון זה שאינו מחמר גמור אלא כלאחר יד ואין כאן אלא שבות ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיחא: במקום מצוה - כי האי גוונא דמעכב מפסח: עד שקמתי דבורה - יוהרא שהיתה משפלת המנהיגים שלפניה ומתפארת לעצמה: עורי עורי דבורה - שנשתתקה מחמת סילוק נבואתה: קחו לי מנגן - להעביר כעסו שכעס על יהורם: ותהי עליו יד - מכלל דאסתלק: לא בחר - משמע מעולם אבל מאסתיהו משמע השתא מאסתיהו מפני שהוא רגזן מאסו מכלל שמתחלה נבחר ואע"ג דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו: דדחו טומאה מנא לן - הואיל ומועדו לא משמע (להו) מנא לן דדחו ואנן קיימא לן דדחו טומאה בכיצד צולין (דף עו:): פסח אקרי קרבן ציבור דאתי בכנופיא באידך פירקין (דף עו:): זבין ומצורעין - חמורין מטמאי מתים שהרי טומאה יוצאה עליהן מגופן אלא על כרחיך כי איצטריך זב ומצורע להיכא דאין טמא מת משתלח איצטריך:
קא עביד עבודה בקדשים! כהלל. דתניא, אמרו עליו על הלל: מימיו לא מעל אדם בעולתו. אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה, וסומך ידו עליה ושוחטה. פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה, והתנן: אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה ומעשרות. כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת! הני מילי בחובות שאין קבוע להן זמן. אבל בחובות שקבוע להן זמן — מקדישין. דאמר רבי יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב. והלא מחמר! מחמר כלאחר יד: מחמר כלאחר יד נמי נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא מדרבנן מיהא איכא. היינו דקא בעי מיניה: דבר שיש לו היתר מן התורה, ודבר שבות עומד לפניו, לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הניחו להן לישראל, אם אין נביאים הן — בני נביאים הן. אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא — חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא — נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו — מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים, וקאמר להו: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו — מדבורה, דכתיב: ״חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו׳״, וכתיב: ״עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר וגו׳״. ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא — חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא — נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו — ממשה, דכתיב: ״ויקצוף משה על פקודי החיל וגו׳״, וכתיב: ״ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה וגו׳״, מכלל דמשה איעלם מיניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו — מאלישע, דכתיב: ״לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וגו׳״, וכתיב: ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳ וגו׳״. אמר רבי מני בר פטיש: כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים — מורידין אותו. מנלן? מאליאב, שנאמר: ״ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה [זה] ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת״. וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכלהו כתיב: ״לא בזה בחר ה׳״, ובאליאב כתיב: ״ויאמר ה׳ אל שמואל אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו״, מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא. אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנא לן? אמרי: כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת, הכי נמי יליף תמיד מפסח לענין טומאה. ופסח גופיה מנא לן? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא ״איש איש כי יהיה טמא לנפש״. איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נידחין לפסח שני, אלא עבדי בטומאה. אמר ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: אימא, איש נדחה לפסח שני, ציבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני! אלא אמר רבי שמעון בן לקיש, מהכא: ״וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש״, יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין, ואני אומר: אם טמאי מתים, משתלחין, זבין ומצורעין — לא כל שכן?
פסחים סו: