הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
עה.מסכת פסחים75a
לקיוהא דפירא - איגדו"ר (איגרו"ר: חמיצות) טעם הפרי עומד בו שלא הוציאו ממנו כלום ואע"פ שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו מוציא דם שכחו בקרבו: הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה - שבלעו צלי הראשון: מנוקבת - עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרוחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל: לדברי האוסר - בפרק כל שעה (פסחים כו:) רבי אומר הפת אסורה: מהו - הכא אין שבח עצים בפת: צלי אש - קרינא ביה וגבי עצי איסורא מיהא ניתסר דהתם לא כתיב מיעוטא: אאש קפיד רחמנא - וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש: חתכו - לפסח ולא הבדיל אלא חתכו בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו אינקרני"ר בלע"ז: ברמץ - אפר רותח: גפסיס - מין סיד הוא: מניין - שנידון משום מכוה ולא משום שחין ואף על פי שמכוה ושחין שוין בטומאתן נפקא מינה דחצי גריס מכת מכוה מחמת אור וחצי גריס מכת שחין שהוא לקות חום אחר שלא היה מחמת האור אין מצטרפין בהכל שוחטין (חולין דף ח.) מפרש: פתילה של אבר - מתיכו וזורקו לתוך פיה: תשרף - כל מיני שריפה משמע מדלא כתיב באש ונשתוק: וכ"ש אש - לשון קושיא הוא: בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים הוא - בסנהדרין (דף נב.) כמין ב' חוטין של אש נכנסו להן בחוטמיהן: חמי האור - רותחין דהוי נמי שריפת נשמה וגוף קיים: גזירה שוה - מבני אהרן למה לי תיפוק מהכא דלא מקפינן חבילי זמורות דהא ברור ליה מיתה יפה בעינן: אי לאו גזירה שוה הוה אמינא - על כרחך אש ממש כגון להקיף חבילי זמורות בעינן דאילו שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא וקרא שריפה אצרכה ואי משום דרב נחמן דבעינן מיתה יפה ה"א נפיש לה חבילים טובא ירבו לה היסק גדול שתמות מהר: קא משמע לן - גזירה שוה דשריפת נשמה וגוף קיים נמי שריפה היא וכיון דשריפה היא אהני דרב נחמן לאפוקי זמורות ורותחין: אלא באש למה לי - כיון דסופינו לרבות כל שריפות: אבר מעיקרו - שמוציאין אותו מן הקרקע רותח הוא בלא תולדת אש: וכל היכא דכתיב אש - וכתב נמי שריפה בהדיה לרבויי כל שריפות אתא בתמיה: הכא - כיון דכתיב שריפה ברישא ומשמע כל שריפות והדר כתב אש משמע דוקא אש קאמר:
דפירא בעיניה. הכא — ליתא לקיוהא דפירא בעיניה. אין צולין את הפסח וכו׳. מעשה לסתור?! חסורי מיחסרא, והכי קתני: ואם אסכלא מנוקבת — מותר. ואמר רבי צדוק, מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא מנוקבת. בעא מיניה רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה: תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת, לדברי האוסר, מהו? אמר ליה: הפת מותרת. אמר ליה: והאמר רב חיננא סבא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח — אין זה צלי אש, שנאמר ״צלי אש ... צלי אש״, שתי פעמים. טעמא דגלי רחמנא ״צלי אש״ ״צלי אש״ שתי פעמים. הא לא גלי רחמנא, הוי אמינא צלי אש הוא. אמר ליה: גלי רחמנא התם, וילפינן מינה. ואי בעית אימא: התם טעמא דכתב רחמנא ״צלי אש״ שתי פעמים, הא לא כתב רחמנא ״צלי אש״ שתי פעמים, הוה אמינא: אאש קפיד רחמנא, ואפילו גרפו נמי — צלי אש הוא. אבל הכא, אעצים דאיסורא קא קפיד רחמנא, והא ליתנהו. תנו רבנן: חתכו, ונתנו על גבי גחלים. רבי אומר: אומר אני שזה צלי אש. רמי ליה רב אחדבוי בר אמי לרב חסדא: מי אמר רבי גחלים אש נינהו? ורמינהו ״מכות אש״, אין לי אלא שנכוה באש, נכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסיס רותח, וכל דבר הבא מן האור, לאיתויי חמי האור, מניין? תלמוד לומר: ״מכוה״ ״מכוה״ ריבה. טעמא דרבי רחמנא ״מכוה״ ״מכוה״, הא לא רבי רחמנא ״מכוה״ ״מכוה״, גחלים לאו אש נינהו! אמר ליה: גחלת של עץ לא איצטריך קרא לרבויי. כי איצטריך קרא לגחלת של מתכת. וגחלים של מתכת לאו אש הוא? והא גבי בת כהן, דכתיב: ״באש תשרף״. ואמר רב מתנה: פתילה של אבר היו עושין לה! שאני התם, דאמר קרא: ״באש תשרף״, ״תשרף״ — לרבות כל שריפות הבאות מן האש. וכל שכן אש עצמה. ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה! אתיא ״שריפה״ ״שריפה״ מבני אהרן. מה להלן — שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן — שריפת נשמה וגוף קיים. ונעביד לה חמי האור? משום דרב נחמן, דאמר רב נחמן: אמר קרא: ״ואהבת לרעך כמוך״, ברור לו מיתה יפה. וכי מאחר דאיכא רב נחמן, גזירה שוה למה לי? אמרי: אי לאו גזירה שוה, הוה אמינא: שריפת נשמה וגוף קיים — לאו שריפה היא. ואי משום דרב נחמן — ניפוש לה חבילי זמורות טובא, כי היכי דתמות בעגלא, קא משמע לן. ואלא ״באש״ למה לי? לאפוקי אבר מעיקרו. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וכל היכא דכתיב ״באש תשרף״, לרבות כל שריפות הבאות מחמת אש הוא? והא גבי פרים הנשרפים, דכתיב בהו: ״ושרף אתו על עצים באש״, ותניא: ״באש״ ולא בסיד רותח, ולא בגפסיס רותח? אמר ליה: הכי השתא?! התם כתיב ״באש״ והדר ״תשרף״ — לרבות כל שריפות הבאות מחמת האש. הכא כתיב ״ושרף אתו על עצים באש״ לבסוף ״אש״, למימרא דאש — אין, מידי אחרינא — לא. התם נמי כתיבא שריפה לבסוף, דכתיב:
פסחים עה.