הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פה.מסכת פסחים85a
לא הכי קאמר כו' - לעולם אכילה במקום שבירה בעינן ואחד עצם שאין עליו כזית בשר דקאמר הכי קאמר אין עליו בשר מבחוץ ויש בתוכו מוח מבפנים ובמקום שבירה ואשמעינן דאכילת מוח אכילה היא: והתניא - בניחותא דאסר לשבר עצם שבתוכו מוח ולא אמרינן ליתו עשה דואכלו את הבשר וידחה את לא תעשה דשבירה: ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בבשר שעל העצם - אבל מוח לא דליכא לאוקמה במוח נמי ועל ידי גחלת דלא מצריך ליה קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע: שאין תלמוד לומר - שלא הוצרך ללמד איסור שבירה: אבר שיצא מקצתו - וצריך לחתוך את היוצא: חותך - את הבשר סביב אינקרני"ר (אינקריני"ר: לחרוץ (חריץ)) : עד שמגיע לעצם וקולף - הבשר שלא יצא: עד שמגיע לפרק - שמתחברין שם שני עצמות: וחותך - את הפרק ומשליך את העצם שיצא מקצתו ויאכל בשר הנקלף: נקלף בה פורתא - במקום שבירה סביב: משום פקע - שמא יפקע וישבר תחת הבשר כשיכה על מקום הקלוף: בקולית - רדונדי"ל של היד דיש בו מוח מתוכו לא מהניא ליה קליפה: מטמאין את הידים - מדרבנן: חד אמר משום חשדי כהונה - שחשודין לפגל קרבן משום איבה גזרו על הפיגול שיטמא את הידים כדי שיהא זה צריך להטביל ידיו קודם שיגע בקודש ויטריחוהו: וחד אמר משום עצלי כהונה - המתעצלים באכילת קדשים גזרו טומאה על הנותר כדי להטריחו עליהם: מר מתני - טעמא דידי' חשדי אפיגול ומר מתני טעמא דידיה עצלי אנותר: מר מתני - בין פיגול בין נותר בכזית גזור רבנן דליטמאו: כאיסורו - כשיעור איסור אכילתו שהוא חייב עליו בכזית: כטומאתו - כשיעור טומאת אוכלים דאורייתא בכביצה: הא קא מיטמי - פנימי מחמת מגעו של יוצא המחובר לו: ומשני טומאת בית הסתרים היא - כל מגע חיבור בית הסתרים שאין מקום מגעו נראה וטומאה בית הסתרים נפקא לן במסכת נדה דלא מיטמיא מוידיו לא שטף במים בפ' יוצא דופן (נדה דף מג.) דבעינן נגיעה בידים שהן בגלוי: ולרבינא דאמר - בפרק בהמה המקשה (חולין דף עג.) לגבי מגע חיבור דאוכלים כמאן דמפרתי דמו ולא הוי חיבור ולא מגע בית הסתרים מיקרי: דלית ביה כזית - באותו קצת: שיצא מחבורה לחבורה - לקמיה מפרש לא תעשה דיליה: מאי לאו טהור - מלטמא: ואסור - לאכול כשאר יוצא חוץ למחיצה דמחיצת פסח מקום אכילתו היא ואפילו הכי קתני טהור: לא טהור ומותר - דלא פסול יוצא אית ביה אבל יוצא חוץ למחיצה לעולם אימא לך דמטמא: הרי זה בלא תעשה - כדאמר בפרק כל שעה (לעיל פסחים כד.) לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו אלמא יוצא חשיב ליה ואפי' הכי קתני טהור: בשלמא למאן - דמתני אפיגול ונותר כביצה מצי לתרוצי דגזור טומאה נמי איוצא והאי דקתני טהור בדליכא כביצה: מאי איכא למימר - מדקתני האוכלו בלא תעשה מכלל דאיכא כזית: זריזין הן - שיש רבים ומזרזים זה את זה מלהוציא ולא איצטריך לאחמורי עלייהו שלא יבואו לידי יציאה:
הכי קאמר: אחד עצם שיש עליו כזית בשר מבחוץ, ואחד עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ, ויש עליו כזית בשר מבפנים במקום שבירה. והתניא: ״ועצם לא תשברו בו״ — אחד עצם שיש בו מוח, ואחד עצם שאין בו מוח. ומה אני מקיים ״ואכלו את הבשר בלילה הזה״ — בבשר שעל גבי העצם. או אינו אלא בבשר שבתוך העצם, ומה אני מקיים ״ועצם לא תשברו בו״ — בעצם שאין בו מוח, אבל בעצם שיש בו מוח — שובר ואוכל. ואל תתמה, שהרי יבא עשה וידחה לא תעשה. כשהוא אומר ״ועצם לא ישברו בו״ בפסח שני, שאין תלמוד לומר, שהרי כבר נאמר ״ככל חקת הפסח יעשו אתו״ — הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. מיתיבי: אבר שיצא מקצתו, חותך עד מקום שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך. ואי אמרת אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש במקום אחר אין בו משום שבירת העצם, למה לי דקולף עד שמגיע לפרק וחותך? נקלוף ביה פורתא ונתבריה! אביי אמר: משום פקע. רבינא אמר: בקולית. תנן התם: הפיגול והנותר (והטמא) מטמאין את הידים. רב הונא ורב חסדא. חד אמר: מפני חשדי כהונה. וחד אמר: מפני עצלי כהונה. מר מתני אפיגול, ומר מתני אנותר. מאן דמתני אפיגול — משום חשדי כהונה. ומאן דמתני אנותר — משום עצלי כהונה. מר מתני כזית, ומר מתני כביצה. מאן דמתני כזית — כאיסורו. ומאן דמתני כביצה — כטומאתו. איבעיא להו: יוצא גזרו רבנן טומאה או לא? מי אמרינן: נותר דגזרו טומאה דאתי לאיעצולי ביה, אבל יוצא, אפוקי בידים לא מפקי ליה בידים, לא גזרו ביה רבנן טומאה, או דילמא לא שנא. תא שמע: אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך. ואי אמרת גזרו ביה רבנן טומאה, כי חתיך ליה מאי הוי? הא קמטמא ליה! טומאת סתרים היא, וטומאת סתרים לא מטמיא. ולרבינא דאמר: חיבורי אוכלין — לאו חיבור הוא, וכמאן דמפרתי דמי, מאי איכא למימר? הא קנגע בהדדי וקא מטמא! אלא: למאן דמתני כזית — דלית ביה כזית. ומאן דמתני כביצה — דלית ביה כביצה. תא שמע: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, אף על פי שהוא בלא תעשה, טהור. מאי לאו — טהור ואסור, דיוצא מחבורה לחבורה כיוצא חוץ למחיצתו דמי, ומפסיל, ואפילו הכי קתני טהור, אלמא לא גזרו רבנן טומאה! לא — טהור ומותר, דיוצא מחבורה לחבורה לאו כיוצא חוץ למחיצתו דמי, ולא מפסיל. והא קא תני סיפא: האוכלו הרי זה בלא תעשה! בשלמא למאן דאמר כביצה — דאית ביה כזית ולית ביה כביצה, אלא למאן דאמר כזית, מאי איכא למימר? אלא: ביוצא בפסח לא מיבעיא לן דלא גזרו רבנן טומאה, מאי טעמא — בני חבורה זריזין הן, ומזהר זהירי ביה. אלא, כי קמיבעיא לן ביוצא בקדשים, מאי, תיקו. ומוציא בשר פסח
פסחים פה.