הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
עח:מסכת פסחים78b
אלא - תרווייהו ביחיד והא לכתחלה והא דיעבד והא דקתני אם זרק הורצה ואוקימנא ביחיד ה"מ דמודה רבי יהושע בדיעבד כשנטמא דהא עלה קאי ומשום דאיתיה בעינא אבל באבוד ושרוף לא ור' יוסי אפילו נשרפו או אבדו שיריה קאמר אם הקטיר קומצה כשירה: מתני' נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם - אפי' לר' אליעזר דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי: ובמוקדשין אינו כן - אפילו לר' יהושע שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם דהא תרתי איכא מתיר ושיריים שהדם מתיר אימורין למזבח: גמ' הורצה - ופטור מלעשות פסח שני: לא מעכבא - כפרה בדיעבד: אוכלין - חולה וזקן: רב - דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דאמר כר' נתן: יוצאין בפסח אחד - ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד אלמא אכילה לא מעכבא: דאי מימשכי הני - מה שיש בהן יותר מכזית לכל אחד חזי להני הנשארים: ואי מימשכי הני כו' - אישתכח דחזי לכולהו דהי מינייהו מפקת הלכך אע"ג דלא אימשיך חד מינייהו פטורין אבל ניטמא לא חזי אפילו לחד: נימנו עליו - עד שהיה כזית לכל אחד: ומאי דוחקיה דרב - לאוקמא למתני' כר' נתן דלא מעכבא ולמימרא דמתני' לכתחילה קאמר הא אם זרק הורצה: נוקמה כרבנן - ונימא דמתני' אפי' בדיעבד פסול: פסח עצמו כשר - קס"ד לזרוק דמו ולהקטיר חלבו אבל לאכילה לא וקתני ואדם יוצא בו ידי חובתו: ור' נתן היא - דאמר אכילה לא מעכבא ולא בעי ר' נתן גברא דחזי לאכילה ומתניתא קמייתא מוקי ר' אלעזר כרבנן: אין מחשבת אוכלין - חולה וזקן בזריקת דם דאיש לפי אכלו לגבי שחיטה כתיב: חלים - בריא: גברא דחזי לאכילה בעי' - דכי כתיב איש לפי אכלו אגברא כתיב דליהוי גברא בר אכילה אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי: יזרק בטהרה - בכהנים וכלי שרת טהורין: ור' נתן היא - דאמר אכילה לא מעכבא ולא בעי ר' נתן גברא דחזי לאכילה ומתניתא קמייתא מוקי ר' אלעזר כרבנן: הכא במאי עסקינן בציבור - שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה כגון שמת הנשיא ונטמאו הילכך גברי דחזו לאכילה נינהו: גזירה שמא - לשנה אחרת יטמאו ציבור אחר זריקה: ויאמרו אשתקד - מי לא היינו טמאין בשעת אכילה ואכלנו ואע"פ ששחיטתו בטהרה השתא נמי אע"פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה ולא ידעי דאשתקד בעידנא דהוי זריקת הדם טמאין הוו והוה ליה פסח הבא בטומאה:
אמרת, בציבור אפילו רבי יהושע מודה. אלא: רואה אני דברי רבי אליעזר בדיעבד, ודברי רבי יהושע לכתחלה. דיעבד — אפילו רבי יהושע נמי מודה הוא, דקתני: מודה רבי יהושע שאם זרק — הורצה! הא בטומאה, הא באבוד ושרוף. כי קתני: מודה רבי יהושע שאם זרק הורצה — בנטמא, אבל באבוד ושרוף לא. כי קאמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר בדיעבד — באבוד ושרוף. מתני׳ נטמא בשר וחלב קיים — אינו זורק את הדם. נטמא החלב והבשר קיים — זורק את הדם. ובמוקדשים אינו כן, אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים — זורק את הדם. גמ׳ אמר רב גידל אמר רב: אם זרק — הורצה. והא בעינן אכילה! אכילה לא מעכבא. והא כתיב: ״איש לפי אכלו״?! למצוה. ולעכב לא? והתניא: ״במכסת״, מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו. יכול שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה וכשר — תלמוד לומר: ״איש לפי אכלו תכסו״, הכתוב שנה עליו לעכב. ואיתקש אוכלין למנויין. אלא רב דאמר כרבי נתן, דאמר: אכילת פסחים לא מעכבא. הי רבי נתן? אילימא הא רבי נתן דתניא, רבי נתן אומר: מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד — תלמוד לומר: ״ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים״, וכי כל הקהל שוחטין? והלא אין שוחט אלא אחד! אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. דילמא שאני התם, דאי ממשכי הני חזי להני, ואי ממשכי הני חזי להני! אלא, הא רבי נתן דתניא: נמנו עליו חבורה אחת, וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת, ראשונים שיש להן כזית, אוכלין — ופטורין מלעשות פסח שני, אחרונים שאין להם כזית, אין אוכלין — וחייבין לעשות פסח שני. רבי נתן אומר: אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני, שכבר נזרק הדם. אכתי: דילמא שאני התם, דאי ממשכי הני חזי להו. אם כן, ליתני: הואיל וראויים לימשך, מאי ״שכבר נזרק הדם״? שמע מינה בדם תליא מילתא, אבל אכילה לא מעכבא. מאי דוחקיה דרב דמוקים לה מתניתין לכתחלה, ורבי נתן? נוקמה כרבנן, ואפילו דיעבד נמי לא! רב מתניתין קשיתיה: אמאי (תני) ״אין זורק את הדם״? ליתני ״פסול״. אלא שמע מינה: ״אין זורק״ — לכתחלה, אבל דיעבד שפיר דמי. ולרבי נתן, ״איש לפי אכלו״ למה לי? דבעינן גברא דחזי לאכילה. מאן תנא להא דתנו רבנן: שחטו לאוכליו וזרקו דמו שלא לאוכליו — הפסח עצמו כשר, ואדם יוצא בו ידי חובתו. כמאן? נימא רבי נתן היא, ולא רבנן? אפילו תימא רבנן, אין מחשבת אוכלין בזריקה. מאן תנא להא דתנו רבנן: הרי שהיה חולה בשעת שחיטה וחלים בשעת זריקה, חלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה. אין שוחטין וזורקין עליו, עד שיהא חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה. כמאן? נימא רבנן היא, ולא רבי נתן? אפילו תימא רבי נתן, גברא דחזי לאכילה בעינן. מאן תנא להא דתנו רבנן: שחטו בטהרה, ואחר כך נטמאו הבעלים — יזרק הדם בטהרה, ואל יאכל בשר בטומאה. כמאן? אמר רבי (אליעזר): במחלוקת שנויה, ורבי נתן היא. ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן היא. הכא במאי עסקינן — בציבור, דאפילו בטומאה נמי עבדי. אי בציבור, אמאי אין הבשר נאכל בטומאה? גזירה שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה, ויאמרו: אשתקד לא נטמאנו ואכלנו? השתא נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד כי איזדריק דם, בעלים טמאים הוו, השתא בעלים טהורין הוו.
פסחים עח: