הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צא:מסכת פסחים91b
עבדים וקטנים משום פריצותא - דמשכב זכור: אין שוחטין עליה כל עיקר - ואפי' טפילה דלא שייכא ביה מידי ואי אכלה ביה הוה פסח נאכל שלא למנויו וה"ה לעבדים דאין אוכלין בו וכי אכלי עבדים ונשים בראשון שהן רשות בו אבל בשני לא דאפי' מרשות אימעוט כדלקמן: במכסת נפשות - מדלא כתב אנשים אפי' אשה במשמע: כתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא - והכי משמע ליה קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרת כי קרבן ה' כו' כי לשון שימוש אי כשקרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והכי דריש בפרק מי שהיה טמא (לקמן פסחים צג.) אליבא דר"י א"נ קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא: וכתיב בשני ונכרתה הנפש ההיא - דאע"ג דאראשון קאי מיהו כי קרבן ה' אשני קאי וכדמפרשינן וגמרינן בה כרת לקמן (שם) האי חטאו ישא מונשא חטאו דמברך את השם דכתיב ביה את ה' הוא מגדף ונכרת וגו' והוי כמאן דכתיב נפש בגופיה: ואלא האיש - דגבי פסח מאי עביד ליה ליכתוב חטאו ישא ותו לא: כתיב בראשון איש - לקמן בעי מאי איש כתיב בראשון: איש זוכה - לאחרים בלקיחתו אם לקח מקח לצורך אחרים או קיבל מתנה לשם אחרים כדכתיב ויקחו איש שה לבית אבות ואין קטן זוכה דאין נעשה שליח: אלא מאיש לפי אכלו - דריש ליה למעוטי אשה: והא מדר' יוסי סבר לה כר"ש - דאין שוחטין פסח בבמת יחיד מולא תוכל לזבוח: ר"ש נמי סבר לה כר' יוסי - דיליף מאיש לפי אכלו ששוחט פסח על היחיד דאי לא ס"ל כוותיה ממאי דהאי באחד לדרשא דידיה אתא הא טפי משמע שפיר כר"י דאין שוחטין על היחיד: לפי אכלו - בלאו איש נמי נפקא לן מלשון יחיד דשוחטין פסח על היחיד ואיש דרשינן ליה למעוטי אשה: רשות ודוחה את השבת - בתמיה: ידקדקו בו - משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם: הכי גרסינן תנו רבנן פסח מצה ומרור בראשון חובה כו' - בראשון לילה הראשון: אהייא קאי - מכאן ואילך רשות דתנא קמא אי נימא אפסח פסח כל שבעה מי איכא: ואלא אמצה ומרור - ועלה מהדר ר"ש אף בראשון דקאמרת חובה באנשים הוא דהויא אבל בנשים רשות: לית ליה לר"ש - והא ליכא למימר דליהדר אמרור לחודיה דסתמא מצה ומרור בהדי הדדי כתיב על מצות ומרורים וכשם שנשים באכילת מצה חובה הכי נמי במרור: הואיל וישנן בבל תאכל חמץ - דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דכתיב (במדבר ה׳:ו׳) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו': אלא - הכי קאמר פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות וקאי האי מכאן ואילך אמצה ומרור ור"ש פליג אפסח דקאמרת בראשון חובה באנשים הוא דהוה חובה אבל בנשים רשות ורבי שמעון לטעמיה: מתני' אונן טובל ואוכל את פסחו לערב - ואף על פי שעדיין לא נקבר דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר (ויקרא י׳:י״ט) הן היום הקריבו ואני אונן ואכלתי חטאת היום יום אסור לילה מותר וטבילה בעי וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקודש (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש מתוך שנאסרו עד עכשיו בקדשים אצרכינהו רבנן טבילה ואף על פי שמחוסר כפורים טבל אתמול אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים דאסור אנינות לילה מדרבנן ולגבי פסח לא העמידו דבריהן במקום כרת: השומע על מתו - יום שמועה הוי אונן דרבנן:
גופא: אשה בראשון — שוחטין עליה בפני עצמה, ובשני עושין אותה טפילה לאחרים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אשה בשני — שוחטין עליה בפני עצמה, ואין צריך לומר בראשון. רבי שמעון אומר: אשה בראשון — עושין אותה טפילה לאחרים, בשני אין שוחטין עליה כל עיקר. במאי קמיפלגי? רבי יהודה סבר: ״במכסת נפשת״, ואפילו נשים. וכי תימא, אי הכי אפילו בשני נמי? כתיב: ״חטאו ישא האיש ההוא״. איש — אין, אשה — לא. וכי תימא, אי הכי אפילו טפילה נמי בשני לא? אהני ״ככל חקת הפסח״ לטפילה בעלמא. ורבי יוסי מאי טעמא? דכתיב בראשון: ״במכסת נפשת״ — ואפילו אשה, וכתיב בפסח שני: ״ונכרתה הנפש ההוא מעמיה״, נפש — ואפילו נשים. ואלא: ״חטאו ישא האיש ההוא״, למעוטי מאי? למעוטי קטן מכרת. ורבי שמעון: כתיב בראשון ״איש״, איש — אין, אשה — לא. וכי תימא, אי הכי אפילו טפילה נמי לא? אהני ליה ״במכסת נפשת״ לטפילה. וכי תימא, אפילו בשני נמי. מיעט רחמנא בשני, דכתיב: ״חטאו ישא האיש״, איש — אין, אשה — לא. ממאי קממעיט ליה? אי מחיוב — השתא בראשון לא, בשני מיבעיא? אלא לאו, מטפילה. ומאי ״איש״ דקאמר רבי שמעון? אי נימא: ״ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו׳״ — ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק, דאמר: איש זוכה, ואין קטן זוכה. ואלא ״מאיש לפי אכלו״, הא מדרבי יוסי סבר לה כרבי שמעון, רבי שמעון נמי סבר לה כרבי יוסי, וההוא מיבעי ליה דשוחטין את הפסח על היחיד. אמר לך: אם כן נכתוב רחמנא ״לפי אכלו״. מאי ״איש״ — שמעת מינה תרתי. כמאן אזלא הא דאמר רבי אלעזר: אשה בראשון חובה ובשני רשות, ודוחה את השבת. אי רשות, אמאי דוחה את השבת? אלא אימא: בשני רשות ובראשון חובה, ודוחה את השבת. כמאן — כרבי יהודה. אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: אין עושין חבורה שכולה גרים, שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול. תנו רבנן: פסח ומצה ומרור, בראשון — חובה, מכאן ואילך — רשות, רבי שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות. אהייא קאי? אילימא אפסח, פסח כל שבעה מי איכא? ואלא אמצה ומרור, אימא סיפא: רבי שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות, לית ליה לרבי שמעון הא דאמר רבי אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר: ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות״ — כל שישנו בבל תאכל חמץ, ישנו בקום אכול מצה. והני נשים, הואיל וישנן בבל תאכל חמץ, ישנן בקום אכול מצה! אלא אימא: פסח מצה ומרור, בראשון — חובה, מכאן ואילך — רשות. רבי שמעון אומר: פסח באנשים חובה, בנשים רשות. מתני׳ אונן — טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים. השומע על מתו,
פסחים צא: