הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מג.מסכת פסחים43a
שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים - שיש להן שערות כאילו הגיעו לפרקן והן לא הגיעו לכלל שנים ובושות על כך: עשירות טופלות אותן בסולת - ומשיר את השער: סטכת - לא איתפרש: אנפיקינון - במנחות תנן אנפקינון לא יביא ומפרש ר' יהודה אנפקינין הוא שמן זית כו': ומעדן את הבשר - אשקלייר"א: שיהא בקי בהן - שידע ממה הן עושין אותו שיהא נזהר בהן כשיביאו לו כותח ידע שיש חלב ויש שם חמץ אם פסח הוא: מתכילתא - שום לפתן ללפת בו את הפת: כיון דשמע - שקראו שמו כותח: פירש - שבקי היה וידע שיש שם חלב: מאן תנא - דמתני' דאית ליה חמץ דגן גמור שנתערב במין אחר ואינו בעין שנימוח אי נמי חמץ נוקשה רע ואיתיה בעיניה מוזהרין על אכילתו בלאו דקתני מתניתין כותח הבבלי ושכר המדי חמץ דגן גמור אלא שנתערב בדבר אחר ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה וקתני באזהרה דעובר עליהן בלאו: שיאור - שלא נתחמץ כל צורכו שיאור פליגי במתני' ר"מ קרי שיאור את שהכסיפו פניו וזהו תחלת חימוצו ולר' יהודה הוי שיאור שהתחיל ליסדק כבר סדקין דקין כקרני חגבים אחד לכאן ואחד לכאן אבל שהכסיפו פניו לרבי יהודה מצה היא ולר"מ קרני חגבים חמץ גמור הוא והכא הכי קאמר שיאור ישרף דאסור בהנאה שיאור דר"מ הכסיפו פניו ישרף לר"מ ושיאור דרבי יהודה ישרף לר' יהודה וסיפא דקתני ונותנו לפני כלבו אליבא דרבי יהודה קאמר ליה ואשיאור דר"מ קאי והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ כלומר לר"מ האוכלו לשיאור זה שרבי יהודה מתיר בהנאה סופג את הארבעים אלמא שמעינן ליה לר"מ דאית ליה חדא מהני תרתי דמתני' דקאמר נוקשה בעיני' בלאו כגון שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ"ש חמץ גמור ע"י תערובת דקסבר רב יהודה ע"י תערובת חמיר מנוקשה בעין והאי לאו דנוקשה נפקא ליה מכל מחמצת לא תאכלו כל רבויא הוא כדלקמן: ועל עירובו בלאו - מכל מחמצת כדלקמן: מ"ט לא אמר כדרב יהודה - דמוקי מתניתין כר"מ: רב נחמן ס"ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע"י תערובת: רב נחמן ס"ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע"י תערובת: תניא כוותיה דרב יהודה - דאמר חמץ גמור בתערובת חמור: לענין כרת לא כתיב כל מחמצת אלא כל אוכל חמץ ולקמן מפרש ליה: כותח ושכר וחומץ וזיתום כולן חמץ גמור מעורב בהן כותח איכא פת ובהנך תלתא איכא שערי וכולהו בני אכילה ושתיה נינהו אבל זומן ועמילן וקולן דנוקשה הוא ובעיניה הואיל ולאו בני אכילה נינהו לא תנינהו והיינו כדרב יהודה דאמר מודה היה ר"א בנוקשה בעיניה דפטור: ור"א עירובו בלאו מנא ליה - פשיטא מדאפקיה בלשון מחמצת וגבי כרת נמי מחמצת כתיב: ההוא - מחמצת דגבי כרת לאו לעירובו אתא אלא לנתחמץ מחמת דבר אחר: אי הכי - האי דגבי לאו נמי אימא לאזהורי אנתחמץ מחמת דבר אחר אתא ואזהרה דתערובת מנא ליה: התם נמי - גבי כרת הא כתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה: לכל עונשין - מכאן שהנשים חייבות על כל לא תעשה שבתורה שהרי עונשן מלקות:
למה מנו חכמים את אלו - תימה לרשב"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר"י דלא הוה ליה לאשמועינן אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע"י תערובת ועוד הקשה דת"ק שמנאם לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן מין דגן ואין עובר בפסח אלא רבי אליעזר הוא דקאמר לה: מאן תנא חמץ גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו - משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו ותימה לר"י דבפ"ק דחולין (דף כג:) בעי רבי זירא הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו שיאור דמאן אי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא והשתא מנא ליה דהוי חמץ לענין תודה דילמא שאני חמץ בפסח דרבייה קרא למלקות (גרידא) ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה והא דתניא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נג:) אין מחמיצין בתפוחים דהוי חמץ נוקשה כדמשמע התם היינו לכתחילה אבל בדיעבד כשר: ונותנו לפני כלבו דר"מ לרבי יהודה - מדאורייתא אפי' באכילה שרי כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף כג:) דמצה מעלייתא היא אלא מדרבנן אסור: ואילו נוקשה בעיניה לא קתני - וא"ת ונימא דמשום הכי לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא כדאמר רב נחמן וי"ל דאי כ"ש הוא הוה ליה למיתני לאשמועינן דלית ביה כרת: ההוא כל לאתויי נשים - תימה לר"י הא תרי כי כל כתיבי גבי כרת כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי כל אוכל מחמצת ונרבינן עירובו לכרת ואפילו לרבנן דלא דרשי כל כי כל דרשי ואור"י דפשיטא ליה לגמרא דאתא לשום דרשא:
לפרקן, ולא הגיעו לשנים, בנות עניים — טופלות אותן בסיד, בנות עשירים — טופלות אותן בסולת, בנות מלכים — בשמן המור, שנאמר: ״ששה חדשים בשמן המור״. מאי ״שמן המור״? רב הונא בר ירמיה אומר: סטכת. רב ירמיה בר אבא אמר: שמן זית שלא הביא שליש. תניא רבי יהודה אומר: אנפיקנין — שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו? מפני שמשיר את השיער ומעדן את הבשר. זה הכלל כל שהוא ממין דגן. תניא, אמר רבי יהושע: וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח, למה מנו חכמים את אלו? כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן. כי הא דההוא בר מערבא איקלע לבבל, הוה בישרא בהדיה, אמר להו: קריבו לי מתכילתא. שמע דקאמרי: קריבו ליה כותח. כיון דשמע כותח — פירש. הרי אלו באזהרה. מאן תנא דחמץ דגן גמור על ידי תערובות, ונוקשה בעיניה בלאו? אמר רב יהודה אמר רב: רבי מאיר היא, דתניא: שיאור — ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו — בארבעים. הא גופא קשיא, אמרת ״שיאור ישרף״, אלמא אסור בהנאה, והדר תני: ונותנו לפני כלבו, אלמא מותר בהנאה! הכי קאמר: שיאור ישרף — דרבי מאיר לרבי מאיר, דרבי יהודה לרבי יהודה. ונותנו לפני כלבו — דרבי מאיר לרבי יהודה. והאוכלו בארבעים — אתאן לרבי מאיר. שמעינן ליה לרבי מאיר נוקשה בעיניה — בלאו. וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת. רב נחמן אמר: רבי אליעזר היא, דתניא: על חמץ דגן גמור — ענוש כרת, על עירובו — בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור — ענוש כרת, על עירובו — בלא כלום. ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת — בלאו, וכל שכן נוקשה בעיניה. ורב נחמן, מאי טעמא לא אמר כרב יהודה? אמר לך: דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא נוקשה בעיניה, אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת — לא. ורב יהודה מאי טעמא לא אמר כרב נחמן? אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת. אבל נוקשה בעיניה — לא אמר. תניא כוותיה דרב יהודה: ״כל מחמצת לא תאכלו״ — לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: ״כי כל אכל חמץ ונכרתה״, על חמץ דגן גמור — ענוש כרת, ועל עירובו — בלאו. מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו? רבי אליעזר היא, ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר. שמע מינה: נוקשה לרבי אליעזר לית ליה. ורבי אליעזר, עירובו בלאו מנא ליה? דכתיב: ״כל מחמצת לא תאכלו״. אי הכי, כרת נמי לחייב, דהא כתיב: ״כי כל אכל מחמצת ונכרתה״! ההוא מיבעי ליה לכדתניא, (״מחמצת״) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מניין? תלמוד לומר: ״כל ... מחמצת ונכרתה״. אי הכי, דלאו נמי להכי הוא דאתא! אלא: טעמא דרבי אליעזר מ״כל״. התם נמי, הכתיב ״כל״? ההוא מיבעי ליה — לרבות את הנשים. נשים מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם״, השוה הכתוב איש לאשה לכל עונשין שבתורה. איצטריך,
פסחים מג.