הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פא:מסכת פסחים81b
אינו דין שהותרה לו טומאת התהום - היתר גמור ואפילו איכא טהורין: מהלכה - כגון קבר טומאת התהום הלכה למשה מסיני בנזיר ועושה פסח: ומי דיינינן קל וחומר מהלכה - והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה דנימא גלוי מילתא למפרע בעלמא היא השתא אפילו בודאי נטמאו נמי אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם מטהרין ליה כדלקמן: דר"א ור"ע במסכת נזיר דאמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה וקאמר רבי עקיבא ק"ו ומה עצם כשעורה שאין מטמא (את כל) אדם באהל הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה רביעית דם שמטמאה (את כל) אדם באהל אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לו ר"א לר"ע עצם כשעורה שהנזיר מגלח על מגעה ומשאה הלכה למשה מסיני ואין כתוב בתורה ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה אלא מדבר הכתוב בתורה: וטומאת התהום - שהותרה בנזיר ועושה פסח היכא כתיבא והך בעיא איבעיא בי מדרשא מקמי הא בעיא דרב יוסף ובשני דרב יוסף כבר איפשיטא הך מסקנא דלקמן דטומאת התהום גמרא גמירי לה משום הכי פרכינן לעיל ומי דיינינן ק"ו מהלכה: אי זהו טומאת התהום - שהותרה לנזיר ועושה פסח: במחוורת עליו - שתהא ברורה לו: לכם - טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם והאי לכם קאי נמי אטמא: כי דרך - טמא לנפש דומיא דדרך רחוקה הוא: אי זהו טומאת התהום - שהותרה לנזיר ועושה פסח: לא שנו - דציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח: מושכב לרחבו של דרך - והוא עבר שם וא"א שלא נגע שם או הסיט או האהיל: לתרומה - לאכול בתרומה: טמא - דלא הותרה בו טומאת התהום ואילו לאורכו של דרך אפי' טומאת התהום אין כאן: שאין לו מקום לעבור - שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך אף על גב דטומאת ודאי היא כיון דההיא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי שלא היה שום אדם יודעו שם ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו הלכה למשה מסיני היא שזורקין עליו את הדמים: אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור - דהוי ליה ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור: בד"א - דכי ממלא את כל הדרך טמא: שהקבר מצרפו - שכל הקבר מטמא באהל ואפילו ריקן שבו דכתיב (במדבר יט) או בקבר: בד"א - דמשובר ומפורק טהור: טעון - משוי על כרחו הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו: בד"א - דנזיר ועושה פסח טהור: אבל בטומאה הידועה - שידעו שאדם נקבר שם: טמון בעפר בתבן ובצרורות - טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם אבל מים ואפילה ונקיקי הסלעים אין זו הטומאה מכוסה ונעלמה שהמציץ יכול לראות ולא גמירי הלכתא אלא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכל: ולא אמרו - דהותרה טומאת התהום אלא במת בלבד: מתני' נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה - כל המקדש כולו קרי בירה ובגמרא מפרש טעמא: נטמא מיעוטו - וכן נותר של פסח טהור: הציקנין - עצרנין כלומר שהן צרי עין: שורפין אותו - את מעט שנטמא ואת הנותר: גמ' וכן מי שיצא - בפרק אלו עוברין: שיש בידו בשר קדש - והרי הוא פסול ביוצא: צופים - מקום שיכול לראות משם הבירה ומשם והלאה אין יכול לראותו: שורפו במקומו - לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים הואיל וכבר נתרחק הרבה ואף על גב דקיימא לן בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) דבמקום אכילת קדשים שם שריפתן מבקדש באש תשרף:
דין שהותרה לו טומאת התהום! אמרי: ומי דיינינן קל וחומר מהלכה? והתניא, אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, עצם כשעורה הלכה, רביעית דם קל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה! אלא אמר רבא: יליף ״מועדו״ ״מועדו״ מפסח. וטומאת התהום גופא היכא כתיבא? אמר רבי אלעזר, אמר קרא: ״וכי ימות מת עליו״ — במחוורת עליו. אשכחן נזיר. עושה פסח מנלן? אמר רבי יוחנן, אמר קרא: ״בדרך רחוקה לכם״ — במחוורת לכם. רבי שמעון בן לקיש אמר: כדרך. מה דרך — בגלוי, אף טומאה נמי — בגלוי. מיתיבי: אי זהו טומאת התהום? כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם. הכיר בה אחד בסוף העולם — אין זה טומאת התהום. לרבי אלעזר, דאמר: במחוורת עליו — עד דידע הוא. לרבי יוחנן, דאמר: ״לכם״, במחוורת לכם — עד דידעי בה תרין. לרבי שמעון בן לקיש, דאמר: כדרך — עד דידעי כולי עלמא. אלא, טומאת התהום הלכתא גמירי לה, וקרא — אסמכתא בעלמא. אמר מר בר רב אשי: לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה, דכי אזדריק דם — שפיר איזדריק, אבל נודע לו לפני זריקה — לא מרצה. מיתיבי: המוצא מת מושכב לרחבו של דרך, לתרומה — טמא. לנזיר ועושה פסח — טהור. וכל טמא וטהור — להבא הוא. אלא אי איתמר, הכי איתמר: אמר מר בר רב אשי: לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה, אבל נודע לו לפני זריקה — לא מרצה, אלא אפילו נודע לו לפני זריקה — מרצה. גופא. המוצא מת מושכב לרחבו של דרך, לתרומה — טמא, לנזיר ועושה פסח — טהור. במה דברים אמורים — שאין לו מקום לעבור. אבל יש מקום לעבור — אף לתרומה טהור. במה דברים אמורים — שמצאו שלם. אבל משובר ומפורק טהור, שמא בין הפרקים עבר. ובקבר, אפילו משובר ומפורק טמא, מפני שהקבר מצרפו. במה דברים אמורים — במהלך ברגליו, אבל טעון או רכוב — טמא, לפי שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע ולא יאהיל, אבל טעון או רכוב אי אפשר שלא יגע ולא יאהיל. במה דברים אמורים — בטומאת התהום, אבל בטומאה ידועה — טמא: ואי זה היא טומאת התהום — כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם. אבל הכיר בה אחד בסוף העולם — אין זה טומאת התהום. מצאו טמון בתבן, בעפר, ובצרורות — הרי זה טומאת התהום. במים, באפילה, בנקיקי הסלעים — אין זה טומאת התהום. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. מתני׳ נטמא שלם או רובו — שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה. נטמא מיעוטו והנותר — שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן. הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה. גמ׳ מאי טעמא? אמר רבי יוסי בר חנינא: כדי לביישן. נטמא מיעוטו וכו׳. ורמינהו: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, אם עבר צופים — שורפו במקומו, ואם לאו —
פסחים פא: