הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פג:מסכת פסחים83b
שמצאן צבורין צבורין - ובדק עליונים ומצאן חלוצין: עצמות קדשים - לא בעו למיבדק תחתונים אבל עצמות פסח בעו למיבדק כולהו ובהא פליג רב זביד אדרב נחמן דאי מצאן חלוצין לא חמיר שימוש נותר כולי האי להצריכו שריפה מספק ולומר בתר איסורייהו חלצינהו: כל הגידין בשר - הרי הן כבשר ונימנין עליהן בפסח ויוצא ידי חובתו: חוץ מגידי צואר - שהוא אצל הרחב וקשה ועץ בעלמא הוא: הני גידין - דקאמר עיקרן ותחלתן לשריפה היכי דמי: ואי דאייתור - ע"י שנתעצלו באכילתן היינו נותר: אלא פשיטא בגידי צואר - קאמר ומשום שאין נאכלין מחמת קשיין מני להו בהדי עצמות וקאמר דעיקרן לשריפה דמסתמא לא אכיל להו: אי אמרת בשלמא בשר נינהו - ואי אכיל להו נפיק בהו אמטו להכי בעי שריפה כו': לא נצרכא אלא לגיד הנשה כו' - לעולם גידי צואר לאו בשר נינהו ושאר גידים בשר גמור וראוי לאכילה ומתני' דמשמע דיש גידים שהן בשר ליטען שריפה וסתמן אין נאכלין דקאמר ישרפו בט"ז בגיד הנשה שהוא רך וכשר לאכילה: לעולם פשיטא ליה דשל ימין - ומתני' דלא מצי אכיל ליה ומצריך ליה שריפה כשנתערבו לאחר מכאן. בשהוכרו לאו דוקא דודאי מתחלתו הוכרו דאין לך אדם שאינו מכיר בין צד ימין לצד שמאל: לר' יהודה - דאמר אין נוהג אלא באחת ולא ידעינן בהי מינייהו הילכך מתחלה עומד אותו של היתר לשריפה משום דלא ידע ליה דליכליה: ופרכינן תיפשוט מיהא דמספקא ליה לרבי יהודה בהי נהיג דהא מילתא איבעיא לן בפ' גיד הנשה (חולין צ:) דקתני ר' יהודה אומר אין נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין ואיבעיא לן מיפשט ליה לרבי יהודה דשל ימין ומאי דעת דקא אמר דעת תורה כדמפרש התם הירך המיומנת שבירך או דילמא ספוקי מספק' ליה ומאי דעת דעת נוטה כלומר מסתברא הכי תיפשוט ממתני' מדקא אמר תחלתו לשריפה ודאי מספקא ליה הילכך שריפה בעו תרוייהו דאכל חד וחד אמר האי דהיתירא הוה והרי הוא נותר ומתחלתו לא היה יכול לאוכלו שמא זהו של איסור דאי פשיטא ליה אמאי תחלתו לשריפה דהיתירא ניכליה דאיסורא נשדייה: רב אשי אמר - מתני' בשומנו של גיד קאמר דמותר מן התורה ונהגו איסור בו הילכך תחלתו לשריפה דכיון דמן התורה מותר חל איסור נותר עליו ובכלל נותר לא חשיב ליה דהאי על כרחו מתחלתו לכך עומד ואיצטריך למיתנייה באנפי נפשיה ולאשמעינן דאסור לאוכלו: שני גידין הן - בירך: פנימי הסמוך לעצם - זה גיד הגדול המתוח על פני כל אורך הירך ופנימי קרי ליה שהוא בצד פנימי של ירך צד הרואה את הירך השנית: וסמוך לעצם - עצם הקולית התחוב בבוקא דאטמא וגם יוצא מבוקא דאטמא ונמתח אצל אותו עצם על פני כל אורך הירך שאסור: וחייבין עליו - מלקות: חיצון - זה גיד קצר הניתן בסוף השופי לרחבו וחיצון קרי ליה על שם שהוא מוטל לצד חיצון של ירך צד הרואה את האויר הסמוך לבשר שמובלע בבשר: אסור - מדרבנן: ואין חייבין עליו - כדמפרש טעמא התם אשר על כף הירך ההוא דפשיט בכוליה ירך והיינו פנימי אבל חיצון לא ובההוא דקאמר תנא דידן דתחלתו אינו נאכל משום איסור דרבנן וטעון שריפה דחייל עליה שם נותר דחזי מדאורייתא: ניתי עשה - דבאש תשרפו: ונידחי לא תעשה - דמלאכת י"ט: שאין ת"ל עד בוקר - בתרא דהא כבר כתיב קמא: ולא עולת חול בי"ט - אלמא אפילו הקטר עולה אינו דוחה י"ט וכ"ש שריפת פסול שלה ופסח קרבן של חול הוא דזריקת דמו בארבעה עשר ואין יכול להקטירו בלילה והא דכתיב לא ילין לבקר דמשמע הא כל הלילה ילין הא אוקימנא בארבעה עשר שחל להיות בשבת בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נט:): הוא ולא מכשיריו - היכולין ליעשות מבעוד יום:
צבורין צבורין, ומהן חלוצין. עצמות קדשים דאין בהן משום שבירת העצם — לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו, ולא בעי שריפה. עצמות הפסח דיש בהן משום שבירת העצם — דילמא הני דחלצינהו, ולהנך לא חלצינהו, ובעי שריפה. אמר רב יהודה אמר רב: כל הגידין בשר, חוץ מגידי צואר. תנן: העצמות והגידים והנותר ישרפו בששה עשר. הני גידין היכי דמי? אילימא גידי בשר — ניכלינהו? ואי דאיתותר — היינו נותר? אלא פשיטא: גידי צואר. אי אמרת בשלמא בשר נינהו, אמטו להכי בעי שריפה. אלא אי אמרת לאו בשר נינהו — למה להו שריפה? אמר רב חסדא: לא נצרכא אלא לגיד הנשה, ואליבא דרבי יהודה. דתניא, רבי יהודה אומר: אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת של ימין. ואלא תפשוט דספוקי מספקא ליה לרבי יהודה. דאי מיפשיט פשיטא ליה, ההיא דהיתירא ניכליה, ודאיסורא נישדייה — למה ליה שריפה! אמר רב איקא בר חיננא: כגון שהוכרו ולבסוף נתערבו. רב אשי אמר: לא נצרכא אלא לשמנו דגיד הנשה. דתניא: שמנו מותר, וישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור. רבינא אמר: בחיצון, וכדרב יהודה אמר שמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן, פנימי הסמוך לעצם — אסור, וחייבין עליו. חיצון הסמוך לבשר — אסור, ואין חייבין עליו. חל ששה עשר וכו׳. ואמאי? ניתי עשה וידחי לא תעשה! אמר חזקיה, וכן תני דבי חזקיה, אמר קרא: ״לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו״, שאין תלמוד לומר ״עד בקר״, מה תלמוד לומר ״עד בקר״ — ליתן לו בקר שני לשריפתו. אביי אמר, אמר קרא: ״עלת שבת בשבתו״, ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב. רבא אמר, אמר קרא: ״הוא לבדו יעשה לכם״ — ״הוא״ ולא מכשיריו, ״לבדו״,
פסחים פג: