הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צא:מסכת סנהדרין91b
בכורות - תאני הבכורות: יקרא אל השמים מעל - כלומר יקרא הקב"ה לנשמה הבאה לו לתוך גופו של אדם מאל השמים מעל ויקרא אף אל הגוף שבא מן הארץ: מפני מה שוקעת במערב - תסובב את כל העולם עד שתחזור למקום זריחתה למזרח ותשקע דאי הוה הכי לא הוה אמינא לך מפני מה שוקעת במזרח דנוהג העולם כך הוא ממקום שיצא שם נכנס: כדי ליתן שלום לקונה - להקב"ה שהשכינה במערב וכיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקב"ה שבראה ולכך שוקעת ונכנסת כפופה לפני הקב"ה: ותיתי עד פלגא דרקיעא - דאם לכך מתכוונת למה הולכת בתוך המערב תבא עד אמצעו של רקיע ותשקע לשם ומשם תשתחוה כלפי מערב שכן דרך ב"א שמשתחוה ברחוק לפני המלך ואינו מתקרב כל כך: משום פועלים - דאילו כן היה מחשיך פתאום שכשחמה באמצע הרקיע מאירה ביותר וסבורים שעדיין יש שהות ביום והיו פועלין שוהין במלאכתן עד שחשיכה ועוברי דרכים נמי לא היו יודעין מתי יחשוך לבקש להם בית לינה ולכך שוקעת במערב שכשהולכת ומשתפלת והולכת וכלה אורה יודעין שמגיע שעת חשיכה: משעת יצירה - שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות: פקידה - משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה כדאמרינן בפרק כל היד במסכת נדה (דף טז:) מיד נזרקה בו נשמה וחיות: אמר ליה - רבי משעת יצירה: ואמר לו - אנטונינוס וכי אפשר לחתיכה שתתקיים אפילו ג' ימים בלא מלח שאינה מסרחת וה"נ אילו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטיפה שלא תסריח במעיה וכיון שטיפה מסרחת שוב אינה מולדת: למדני אנטונינוס - מדבריו למדתי: ופקודתך שמרה רוחי - משעת פקידה נשמר רוחי: משעת יציאה - כשיוצא ממעי אמו או משעת יצירה: א"ל - רבי משעת יצירה: אמר לו אנטונינוס א"כ בועט במעי אמו ויוצא - אלא משעת יציאתה: בם עור ופסח - שחיין עם מומן: וכתיב אז ידלג כאיל פסח - דמשמע שמתרפאין: עומדין במומן - ואח"כ מתרפאין: בלע המות לנצח - דלעתיד לבא מאחר שחיין שוב אינן מתין: כי הנער - כלומר כשימות אדם לעתיד ומת בן מאה שנה יאמרו נער הוא מת כי הנער בן מאה שנה ימות אלמא מתין: וחפרה הלבנה ובושה החמה - משמע שיהא אורם כהה וכתיב והיתה אור הלבנה כאור החמה: כאן לימות המשיח - כשיכלה השיעבוד והיתה אור הלבנה כאור החמה ולעתיד לבא וחפרה הלבנה ובושה החמה מרוב נגהם של צדיקים: ולשמואל דאמר - בדוכתא אחריתי אין בין העולם הזה וכו'. אידי ואידי לעוה"ב: אלא כאן במחנה שכינה - וחפרה מזיו השכינה: כאן במחנה צדיקים - כאן במחנה רשעים לא גרסינן: כתיב אני אמית ואחיה - דמשמע כשם שאני אמית את האדם כך אני מחייהו כשמת בעל מום עומד וחי בעל מום: וכתיב מחצתי ואני ארפא - שכשהוא מחיה מרפא את המחץ ועומד שלם: והדר מה שמחצתי - שלאחר כן מתרפא וכדלעיל עומדין במומן ומתרפאין: מיתה באחד וחיים באחד - וה"ק אני ממית אדם זה ומחיה אדם אחר: כדרך שהעולם נוהג - שזה מת וזה נולד: מה מחץ ורפוי באחד - ואין רפואה אלא במקום מחץ: ישיר - משמע לעתיד: נשאו קול יחדיו - היינו קול אחד: המונע הלכה - מללמדו: מששת ימי בראשית - דכתיב בראשית ברא בשביל התורה שהיא ראשית וישראל נקראו ראשית תבואתה שעתידין להנחיל' ברא אלהים את השמים וגו': בר - תורה:
נאות, והושיב בו שני שומרים: אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד, שנאמר: ״יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו״. ״יקרא אל השמים מעל״ – זו נשמה, ״ואל הארץ לדין עמו״ – זה הגוף. אמר ליה אנטונינוס לרבי: מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב? אמר ליה: אי הוה איפכא נמי הכי הוה אמרת לי. אמר ליה, הכי קאמינא לך: מפני מה שוקעת במערב? אמר ליה: כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר ״וצבא השמים לך משתחוים״. אמר ליה: ותיתי עד פלגא דרקיע, ותתן שלמא, ותיעול! משום פועלים ומשום עוברי דרכים. ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו שנאמר ״ופקדתך שמרה רוחי״. ואמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אם כן, בועט במעי אמו ויוצא! אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר: ״לפתח חטאת רבץ״. ריש לקיש רמי: כתיב ״בם עור ופסח הרה וילדת יחדיו״, וכתיב ״אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה״. הא כיצד? עומדין במומן ומתרפאין. עולא רמי: כתיב ״בלע המות לנצח ומחה ה׳ דמעה מעל כל פנים״, וכתיב ״כי הנער בן מאה שנה ימות לא יהיה משם עוד עול ימים״. לא קשיא: כאן – בישראל, כאן – באומות העולם. ואומות העולם מאי בעו התם? הנך דכתיב בהו ״ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם״. רב חסדא רמי: כתיב ״וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה׳ צבאות״, וכתיב ״והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים״. לא קשיא: כאן לימות המשיח, כאן לעולם הבא. ולשמואל, דאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, לא קשיא: כאן במחנה צדיקים, כאן במחנה שכינה. רבא רמי: כתיב ״אני אמית ואחיה״, וכתיב ״מחצתי ואני ארפא״. אמר הקדוש ברוך הוא: מה שאני ממית – אני מחיה, והדר מה שמחצתי – ואני ארפא. תנו רבנן: ״אני אמית ואחיה״ – יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד, כדרך שהעולם נוהג? תלמוד לומר: ״מחצתי ואני ארפא״ – מה מחיצה ורפואה באחד, אף מיתה וחיים באחד. מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה. תניא, אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ״אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳״. ״שר״ לא נאמר, אלא ״ישיר״ – מכאן לתחיית המתים מן התורה. כיוצא בדבר, אתה אומר: ״אז יבנה יהושע מזבח לה׳״. ״בנה״ לא נאמר, אלא ״יבנה״ – מכאן לתחיית המתים מן התורה. אלא מעתה, ״אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב״, הכי נמי דיבנה? אלא מעלה עליו הכתוב כאילו בנה. אמר רבי יהושע בן לוי: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ״אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה״. ״היללוך״ לא נאמר, אלא ״יהללוך״ – מכאן לתחיית המתים מן התורה. ואמר רבי יהושע בן לוי: כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר: ״אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה״. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ״קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו וגו״. ״ריננו״ לא נאמר, אלא ״ירננו״ – מכאן לתחיית המתים מן התורה. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: עתידין כל הנביאים כולן אומרים שירה בקול אחד, שנאמר: ״קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו״. אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״. מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר: ״מנע בר
סנהדרין צא: