הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מו:מסכת סנהדרין46b
ולא היו מתאבלין - עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד: גמ' משהין אותו - את גמר דינו ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד: אחד קושר ואחד מתיר - כלומר אין שהות בינתים: ת"ל [כי] קבור - מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה: יצא זה - מחובר שמחוסר קציצה אבל נעוץ מיהא הוי: רבי יוסי אומר - אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה שמחוסר תלישה וקבורה: לאו כלום היא - אין כאן חסרון מעשה: לשני תאומים כו' - אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום: קל לית - איני קל: א"כ - דקלני דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מיבעי ליה: קיל לי עלמא - (אני) מכנה ואינו רוצה להזכיר כבידות בעצמו: לגופה - לומר שהמגדף בתלייה ומיניה ילפינן לאחריני: ה"ג ת"ל כי קבר תקברנו - מריבויא דריש כל המתים: רמז לקבורה - שאדם חייב לקבור את מתו: דליעביד ליה ארון - אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה ולהכי לא אמר ליה מהאי ופרכינן לימא ליה מרבויא דתקברנו ומשני לא משמע ליה לעכו"ם למהוי דרשה מרבויא: ונימא מדאיקבור צדיקי - אברהם יצחק ויעקב. ומשני מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן: ונימא ליה מדקבר רחמנא למשה - אלמא דעתו הסכימה: ומשני דילמא כי היכי דלא לישתני משה ממנהגא דעלמא: וספדו לו - באביה בן ירבעם כתיב ואחיה השילוני נתנבא עליו דבר זה לשבח יען כי נמצא בו דבר טוב שביטל פרדסאות שהושיב אביו: ולא יקברו - ברשעים כתיב ומדלייט להו הכי ש"מ קבורה משמיא אסכימו עלה: משום בזיונא הוא - שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע: או - כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות: לאו כל כמיניה - דבזיון הוא לקרוביו: הא אמר לא בעינא כפרה - ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר: לא יקברו - ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם: ומשני לא ניחא להקב"ה דתיהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין: א"נ לאפוקי מיורשין - על כרחן שכר הספדנין אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן: משהו לה לשרה - עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם: הנך בני יקרא נינהו - בתמיה והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו: ולא יקברו - ואי יקרא דחיי הוא והלא הנותרים יש בהן צדיקים: והוי אדון יספדו לך - לצדקיהו נאמר:
היו מתאבלין, אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב. גמ׳ תנו רבנן: אילו נאמר ״חטא ותלית״, הייתי אומר תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו, כדרך שהמלכות עושה. תלמוד לומר: ״והומת ותלית״ – ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. הא כיצד? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו, וממיתין אותו, ואחר כך תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר, כדי לקיים מצות תלייה. תנו רבנן: ״עץ״ – שומע אני בין בתלוש בין במחובר. תלמוד לומר ״כי קבור״ – מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה. רבי יוסי אומר: מי שאינו מחוסר אלא קבורה – יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה. ורבנן: תלישה לאו כלום היא. כלומר: מפני מה זה תלוי? מפני שבירך כו׳. תניא, אומר רבי מאיר: משלו משל, למה הדבר דומה? לשני אחים תאומים בעיר אחת. אחד מינוהו מלך, ואחד יצא לליסטיות. צוה המלך ותלאוהו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי. צוה המלך והורידוהו. אמר רבי מאיר כו׳. מאי משמע? אמר אביי: כמאן דאמר ״קל לית״. אמר ליה רבא: אם כן, ״כבד עלי ראשי״ ״כבד עלי זרועי״ מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כמאן דאמר ״קיל לי עלמא״. האי מיבעי ליה לגופה? אם כן, נימא קרא ״מקלל״. מאי ״קללת״? ואימא: כוליה להכי הוא דאתא? אם כן, נימא קרא ״קלת״. מאי ״קללת״? שמע מינה תרתי. ולא זו בלבד כו׳. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה? תלמוד לומר: ״כי קבור תקברנו״. מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה. איכא דאמרי: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, רמז לקבורה מן התורה מניין? תלמוד לומר: ״כי קבור תקברנו״. מכאן רמז לקבורה מן התורה. אמר ליה שבור מלכא לרב חמא: קבורה מן התורה מניין? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי. אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי, דאיבעי ליה למימר ״כי קבור״. דליעבד ליה ארון. ״תקברנו״! לא משמע ליה. ונימא: מדאיקבור צדיקי? מנהגא בעלמא! מדקבריה הקדוש ברוך הוא למשה? דלא לישתני ממנהגא. תא שמע: ״וספדו לו כל ישראל וקברו אתו״. דלא לישתני ממנהגא. ״לא יספדו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו״. דלישתנו ממנהגא. איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה הוא? למאי נפקא מינה? דאמר: לא בעינא דליקברוה לההוא גברא. אי אמרת משום בזיונא הוא – לא כל כמיניה, ואי אמרת משום כפרה הוא – הא אמר: לא בעינא כפרה. מאי? תא שמע: מדאיקבור צדיקי, ואי אמרת משום כפרה – צדיקי לכפרה צריכי? אין, דכתיב: ״אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״. תא שמע: ״וספדו לו כל ישראל וקברו אתו״. ואי אמרת, כי היכי דתיהוי ליה כפרה, הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה? האי דצדיק הוא – תיהוי ליה כפרה, הנך – לא ליהוי להו כפרה. תא שמע: ״לא יספדו ולא יקברו״, דלא תיהוי להו כפרה. איבעיא להו: הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי? למאי נפקא מינה? דאמר: לא תספדוה לההוא גברא. אי נמי, לאפוקי מיורשין. תא שמע: ״ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה״. ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה? שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמייקר בה אברהם. תא שמע: ״וספדו לו כל ישראל וקברו אתו״. ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, הנך בני יקרא נינהו? ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי. תא שמע: ״לא יספדו ולא יקברו״. לא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא. תא שמע: ״בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך״. ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, מאי נפקא ליה מיניה? הכי קאמר ליה: לייקרו ביך ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך.
סנהדרין מו: