הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מח:מסכת סנהדרין48b
התם מחמת מררייהו - מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה: אבל נגעו במטה אסורין - ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה: במטה הנקברת עמו - שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו הלכך אע"ג דמשום מררייהו הוא נאסרין בנגיעה ומדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרין אבל במטה שמת בה אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דמשום הזמנה ליכא דהא מחמת צערא הוא ומשום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת: אסור להניח בו מעות - דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא: הניח בו תפילין כו' - באקראי בעלמא: אימא הכי - כיס שעשאו לתפילין והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות ומשום סיפא איצטריך למיתנייה לאשמועינן כרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוו תשמישי מצוה בהכי: ציפון זהב - לתפילין: פסולות - הלכה למשה מסיני הוא: טלה עליהם - לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה: פסולות - דכתיב בהן (שמות י״ג:ט׳) למען תהיה תורת ה' בפיך: אע"ג שלא עבדו - לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה: איכא דוכתא דרמו בה מיתי - שמת מוטל בה בבזיון כזה להשהותו עד שיארגו לו בגד ואת ואביי במילתיה דליתיה פליגיתו: שכבי דהרפניא - עניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגין להן בגדים קלושים לאחר מיתה: הרוגי מלכות - שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך וגו': לרשתו - משמע ירושה גמורה ומן הדין: והלא הרבה בנים היו לו - לא ידענא מהיכא ילפי: היינו דכתיב ומלך - העידוהו שמרד במלכות כדי שיתחייב מיתה למלכות ויהיו נכסיו למלך: למה לי ומלך - אי משום דבעי למיקטליה וירשנו מחמת קורבה בברך נבות אלהים סגי: וליטעמיך - דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר: אלהים למה לי - הא מחייב ליה משום מלכות: לאפושי ריתחא - דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב למימר בשבילו הרגו ובלי פשע: כי פה אמות - ביואב כתיב לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך: לחיי שעה - דחויי בעלמא עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו: כה דבר יואב וכה ענני - משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא אלא הכי קאמר ליה תרתי לא תעביד ליה: כולן נתקיימו בזרעו של דוד - מפני שקיבלן שלמה עליו: לעלות במרכבה - וגבי זב כתיב נמי מרכב אסמכתא לגזירה שוה: מחזיק בפלך - אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים: פודגרא - כן שם החולי אף בלשוננו: מנא ידע - רב נחמן: וארוחתו ארוחת תמיד - מאת נבוכדנצר היתה לו:
משום מררייהו. אי הכי, היינו דקתני עלה: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? שלא נגעו במטה, אבל נגעו במטה – אסורין. תרגמה עולא: במטה הנקברת עמו, דמחלפי בתכריכי המת. תא שמע: כיס שעשאו להניח בו תפילין – אסור להניח בו מעות. הניח בו תפילין – יניח בו מעות. אימא: עשאו והניח בו תפילין – אסור להניח בו מעות, כדרב חסדא. תא שמע: אמר לאומן ״עשה לי תיק של ספר״ או ״נרתיק של תפילין״ – עד שלא נשתמש בהן קודש, מותר להשתמש בהן חול. נשתמש בהן קודש – אסור להשתמש בהן חול. תנאי היא, דתניא: ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה – פסולות. עור בהמה טהורה – כשירות, אף על פי שלא עיבדן לשמן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות, עד שיעבדו לשמן. אמר ליה רבינא לרבא: מי איכא דוכתא דרמו ביה מת, וארגי בגד למת? אמר ליה: אין, כגון שכבי דהרפניא. דרש מרימר: הלכתא כוותיה דאביי, ורבנן אמרי: הלכתא כוותיה דרבא. והלכתא כוותיה דרבא. תנו רבנן: הרוגי מלכות – נכסיהן למלך, הרוגי בית דין – נכסיהן ליורשין. רבי יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין. אמרו ליה לרבי יהודה: והלא כבר נאמר ״הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו״? אמר להן: בן אחי אביו היה, וראוי ליורשו היה. והלא הרבה בנים היו לו? אמר להן: אותו ואת בניו הרג, שנאמר: ״אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי״. ורבנן? ההוא בנים הראויין לצאת ממנו. בשלמא למאן דאמר נכסיהן למלך, היינו דכתיב ״ברך נבות אלהים ומלך״. אלא למאן דאמר נכסיהן ליורשין, למה לי ״ומלך״? ולטעמיך, אלהים למה לי? אלא לאפושי ריתחא. הכי נמי, לאפושי ריתחא. בשלמא למאן דאמר: ״נכסיהן למלך״, היינו דכתיב: ״וינס יואב אל אהל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח״, וכתיב: ״ויאמר לא אצא כי פה אמות״. אלא למאן דאמר: ״נכסיהן ליורשין״, מאי נפקא ליה מינה? לחיי שעה. ״וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דבר יואב וכה ענני״. אמר ליה: זיל אימא ליה: תרתי לא תעביד בהאי גברא. אי קטלת ליה, קבול לטותיה דלטייה אבוך. ואי לא, שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך. ״ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו״. אמר רב יהודה אמר רב: כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד. ״אל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר לחם״. ״זב״ – מרחבעם, דכתיב: ״והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים״, וכתיב: ״וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא״. ״מצורע״ – מעוזיהו, דכתיב: ״ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלהיו ויבא אל היכל ה׳ להקטיר על מזבח הקטרת״, וכתיב: ״והצרעת זרחה במצחו״. ״מחזיק בפלך״ – מאסא, דכתיב: ״רק לעת זקנתו חלה את רגליו.״ ואמר רב יהודה אמר רב: שאחזו פודגרא. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן: היכי דמי? אמר ליה: כמחט בבשר החי. מנא ידע? אי בעית אימא: מיחש הוה חייש ביה. ואיבעית אימא: מרביה הוה גמיר לה. ואיבעית אימא: ״סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם״. ״נופל בחרב״ – מיאשיהו, דכתיב: ״וירו המורים למלך יאשיהו״. ואמר רב יהודה אמר רב: שעשו כל גופו ככברה. ״וחסר לחם״ – מיכניה, דכתיב: ״וארחתו ארחת תמיד נתנה לו״. אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי:
סנהדרין מח: