הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כא:מסכת סנהדרין21b
סוסים למה לי - פי' דמשמע תרי הכי גרסינן אי לא כתיב אלא סוס ה"א לכמה סוסים חד לאו הוא דאיכא כתב רחמנא סוסים והדר סוס לחלק על כל אחד פי' אי כתיב סוס גבי לא ירבה הוה אמינא על סוס אחד בטל הוא עובר כדמוכח קרא דהרבות סוס ומ"מ לכמה סוסים ליכא אלא חד לאו לכך שינה הכתוב לעבור על לא תעשה על כל סוס וסוס ויש ספרים משובשים דגרסי לעבור בעשה ולא תעשה פי' לא ירבה סוסים למה לי כלל ולא יתכן דלמען הרבות סוס לאו עשה הוא אך קאי אלאו דלא ישיב: כתב ליבונאה - י"מ כזה שהאות נעשית מן הלבן שממלאין החלק דיו והכתב נעשית מאיליו מנייר חלק ולא נהירא דאין זה כתב דהוי חק תוכות וחק ירכות דאמרינן בגיטין (דף כ.) אין כתב לגבי גט וכי היכי דגבי גט אינו כתב גבי ספר תורה נמי אינו כשר ועוד אמאי לא כהלן כתבא למקרי (דניאל ה׳:ח׳) הרי לא נשתנה כתיבת האותיות כלל ור"ת פי' דשם מקום רישמא ליבונאה וכותבין בו כתב משונה:
על הייחוד - דאשת איש ועל הפנויה: שבקש להולמו ולא הולמתו - שתשב בראשו כתר מלכות ולא הולמתו לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינו הולמתו: מאי רבותיה - דחמשים איש לבן מלך: נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים - נטולי טחול על ידי סם שהטחול מכבידו לאדם וחקוקי כפות הרגלים אין בשר בפרסותיהם ורצים על הקוצים ועל הברקנין ואינן ניזוקין: מתני' אספניא - שכר חיילות מדי שנה בשנה הנכנסין והיוצאין עמו כל השנה: גמ' לו - משמע להרחיב דעתו ולהגדיל ברבוי סוסים: הסוסים באים ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחים לקנות לו סוסים ועוברים בלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות י״ד:י״ג): בעשה ולא תעשה לא גרסינן: הוה אמינא אפילו כדי רכבו לא - בתמיה מלכות בלא רכב ופרשים מי חשיבא: לאפושי - רכב ופרשים וסוסים לרכוב בהרווחה ולא בצמצום. ל"א לאפוחי גרסינן כשרוכב סוס אחד ומושך סוס אחד אצלו ביד ורוכב פעם על זה ופעם על זה להרגיע את חבירו: להרווחה - שלא לצמצם ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהיה מצוי בידו: למעוטי הדיוטות - דמותרין להרבות נשים: אצטבלאות - בית גדול למדור הסוסים: ארוות - הבדלה בין שורה לשורה על פני הבית: כאבנים - חשיב מיהא פורתא: לא נתגלו טעמי תורה - כגון למה נאסרה לבישת שעטנז ואכילת חזיר וכיוצא בהן: לשתי תורות - הא דשאני מלך מהדיוטות דאילו היה הדיוט סגי ליה בחדא ומלך בעי תרתי: משנה - שתים במשמע: כתב עברי - של בני עבר הנהר: ליבונאה - אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות:
הייחוד, ועל הפנויה. יחוד? דאורייתא הוא! דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מניין? שנאמר: ״כי יסיתך אחיך בן אמך״. וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה. אלא אימא: גזרו על ייחוד דפנויה. ״ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך״. אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שביקש להולמו, ולא הולמתו. ״ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו״. מאי רבותא? אמר רב יהודה אמר רב: כולן נטולי טחול וחקוקי כפות רגלים היו. מתני׳ ״לא ירבה לו סוסים״, אלא כדי מרכבתו. ״וכסף וזהב לא ירבה לו מאד״, אלא כדי ליתן אפסניא. וכותב לו ספר תורה לשמו. יוצא למלחמה – מוציאה עמו, נכנס – הוא מכניסה עמו, יושב בדין – היא עמו, מיסב – היא כנגדו, שנאמר: ״והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו״. גמ׳ תנו רבנן: ״לא ירבה לו סוסים״ – יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו? תלמוד לומר ״לו״ – לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. הא מה אני מקיים ״סוסים״? סוסים הבטלנין. מניין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא ב״לא ירבה״? תלמוד לומר ״למען הרבות סוס״. וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי ב״לא ירבה״, ״סוסים״ למה לי? לעבור בלא תעשה על כל סוס וסוס. טעמא דכתב רחמנא ״לו״, הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי לא? לא צריכא, לאפושי. ״וכסף וזהב לא ירבה לו״, אלא כדי ליתן אפסניא. תנו רבנן: ״וכסף וזהב לא ירבה לו״ – יכול אפילו כדי ליתן אפסניא? תלמוד לומר ״לו״ – לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי ליתן אפסניא. טעמא דכתב רחמנא ״לו״? הא לאו הכי, הוה אמינא: אפילו כדי ליתן אפסניא נמי לא? לא צריכא, להרווחה. השתא דאמרת ״לו״ לדרשה, ״לא ירבה לו נשים״ מאי דרשת ביה? למעוטי הדיוטות. רב יהודה רמי: כתיב ״ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים למרכבתו״, וכתיב ״ויהי לשלמה ארבעת אלפים ארוות סוסים״. הא כיצד? אם ארבעים אלף איצטבלאות היו, כל אחד ואחד היו בו ארבעת אלפים ארוות סוסים. ואם ארבעת אלפים איצטבלאות היו, כל אחד ואחד היו בו ארבעים אלף ארוות סוסים. רבי יצחק רמי: כתיב ״אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה״, וכתיב ״ויתן שלמה את הכסף בירושלים כאבנים״? לא קשיא: כאן – קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן – לאחר שנשא שלמה את בת פרעה. אמר רבי יצחק: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה שירטון, ועליו נבנה כרך גדול שברומי. ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, ונכשל בהן גדול העולם. כתיב: ״לא ירבה לו נשים״. אמר שלמה: ״אני ארבה ולא אסור״. וכתיב: ״ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו״. וכתיב: ״לא ירבה לו סוסים״, ואמר שלמה: ״אני ארבה ולא אשיב״. וכתיב: ״ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו׳״. וכותב ספר תורה לשמו. תנא: ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו. אמר רבא: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר: ״ועתה כתבו לכם את השירה״. איתיביה אביי: וכותב לו ספר תורה לשמו, שלא יתנאה בשל אחרים. מלך – אין, הדיוט – לא! לא, צריכא לשתי תורות, וכדתניא: ״וכתב לו את משנה וגו׳״ – כותב לשמו שתי תורות: אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו, שנאמר: ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט״. אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר: ״והיתה עמו וקרא בו״ – מקום הראוי לקרות בו. אמר מר זוטרא, ואיתימא מר עוקבא: בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש. חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ולשון ארמי. ביררו להן ישראל כתב אשורי ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? אמר רב חסדא: כותאי. מאי כתב עברית? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה. תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא לא קדמו משה. במשה הוא אומר: ״ומשה עלה אל האלהים״, בעזרא הוא אומר: ״הוא עזרא עלה מבבל״. מה עלייה האמורה כאן – תורה, אף עלייה האמורה להלן – תורה. במשה הוא אומר: ״ואתי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים״. בעזרא הוא אומר: ״כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה׳ אלהיו ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט״. ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב, שנאמר:
סנהדרין כא: